מלאכית אבודה

פרק שישי

"כן, אני באמת רוצה לנסות."

שיר נשמה עמוק וניגשה באיטיות לסורק. היא הביטה בסיגל, שהבעת פניה וחיוכה המרומז לא השתנו ולו במילימטר אחד, ולאחר מכן הביטה בידה. היא עצמה את עיניה. 'אני עושה את זה!' אמרה לעצמה, 'אני חייבת...' היא פקחה את עיניה ובאיטיות רבה הושיטה את ידה אל הסורק. מעולם לא הרגישה לחוצה יותר. ליבה דפק בחוזקה ועגל זיעה החל לזלוג על לחייה באיטיות. היא חשבה על ענבר ועמית, שעדיין מדברות עליה בחוץ, שאין להן מושג לגבי השער הגדול והיפה והילדה המנומשת והמסתורית, שהן אפילו לא יודעות אם הן הצליחו להגיע לעולם הפיות או לא.... רעד של חרטה עבר בגבה, אבל היא כבר עשתה את הבחירה שלה והיא לא עומדת לחזור בעצמה כעת. לא, היא תסרוק את אצבעה. מה כבר יש לה להפסיד? הן תקועות במקום הזה במילא. ואולי לא?...

אם באמת יש דרך לצאת משם? אם היא לא תעבור את המבחן של הסורק? אם היא תוותר על הכל ותישחט, ותשאיר את עמית וענבר בודדות בעולם המוזר והמנוכר, היא תשאיר משפחה אוהבת ודואגת, היא תשאיר מאחור חברים אוהבים... הגעגועים החלו לעקצץ בידה המושטת והיא קפאה במקומה. היא הביטה בסיגל בחשש.

סיגל הביטה ישירות לתוך עיניה של שיר ובאותו מבט חסר הבעה, באותו חיוך בלתי נראה, באותה הילה מסתורית מלאת נשמה ובאותן עיניים כחולות וריקות מתוכן, היא הנהנה לשיר באיטיות ובעוצמתיות. עיניה של שיר נפערו. היא התמלאה אומץ והנהנה לסיגל הנהון קצר והחלטי. היא בלעה את רוקה, נשמה עמוק, ובאיטיות רבה הושיטה את ידה לעבר הסורק. זו ההזדמנות האחרונה שלה להתחרט, אבל אין מצב שזה עומד לקרות. לא כאן, לא עכשיו.

בפרץ פתאומי של החלטיות, שיר הניחה את אגודלה על הסורק.

*****************************************************************************

וואו אוקי סגנון הכתיבה שלי השתנה מאוד בשנתיים האחרונות.... נו טוב, אני מניחה שזה שיפור. :)

אולי אני אערוך מתישהו את הפרקים הראשונים כדי שיתאימו לסגנון של ההמשך... לא יודעת, נראה.