מלאכית אבודה

פרק חמישי

שיר ניסתה להעסיק את עצמה בדברים אחרים כדי לא לשמוע את השיחה בין עמית לענבר, אך גילתה שזה קשה יותר משנדמה לה. היא הביטה סביב בניסיון למצוא דבר מה שיעזור לה, ואז קלטה את הבניין. הבניין האפור הגדול שקשה לפספס. היא היססה מספר שניות, הביטה בשיחים והבינה שהן לא יחזרו תוך זמן קצר, ובינתיים היא יכולה להרשות לעצמה לסקור מעט את הסביבה. היא נטלה את משקפי הספירלה המיוחדים, הרכיבה אותם והלכה לה לחפש את הכניסה. היא הסתובבה סביב הבניין, ולבסוף מצאה שער גדול ויפהפה, מעוטר בפרחים וורודים ותכולים ופרפרים גדולים ויפהפיים בכל צבעי הקשת התעופפו להם סביבו. שיר הסירה את המשקפיים, וכל שראתה היה קיר ריק ומלוכלך שצבע אפור ומתקלף מכסה אותו לכל אורכו. היא החזירה את המשקפיים אל אפה והביטה סביב. גם כאן האזור היה מלא באנשים. לחשושים ורשרושים חלפו באוויר וחלק מהאנשים ניסו להרכיב את משקפי הקסם שלרשותם, אך שיר יכלה לראות שאף אחד מהם לא ראה את אותם הדברים שהמשקפיים הראו לה. מחשבה מטרידה החלה לעקצץ במוחה. 'אולי אני משוגעת?...' היא חשבה לעצמה.

שיר הפנתה את ראשה אל השער הגדול והיפהפה. היא התענגה על כל חלקיק מהפרפרים המרחפים סביבו, ועל כל פיסת ריח מהפרחים המשגעים הזרועים להם בצידי השער. שיר היססה והעיפה מבט לעבר השיחים. הם נראו שוממים. היא הפנתה את מבטה חזרה אל השער ובחשש מה שלחה את ידה לפנים. היד עברה ללא כל פגע דרך השער ושיר הבינה שאין לה ממה לחשוש. היא גם ככה לא יודעת כיצד לצאת מהאזור בו היא וחברותיה נתקעו, כך שאין לה הרבה מה להפסיד. היא אזרה אומץ, לקחה נשימה עמוקה, ועשתה את הצעד הראשון דרך השער.

אור לבן ובוהק עיוור את שיר למספר שניות. לאחר מכן, התרגלו עיניה לעוצמת האור והיא פקחה עיניים והביטה סביבה. השער העביר אותה לחדר קטן, עם קירות אפורים אך נקיים ובמה עגולה וגדולה במרכזו. במרכז הבמה הונח מכשיר גדול מאוד מחובר לגנראטור גדול ומוזר. ניצוצות וקווים מוזרים יצאו ברעש מהמכונה והבהילו את שיר. שיר שמה לב לדבר מוזר – לתקרת החדר לא חוברה כל מנורה, ולא הורכב כל חלון בקירותיו, אך האור לא הפסיק לסנוור. היא הביטה לאחור, אך השער הגדול והיפהפה נעלם במעין קסם. היא תקועה. היא ניגשה לאט לעבר הבמה, מהססת מעט אך זה לא עצר בעדה. היא קירבה את ידה למשש את המכונה הכסופה והמוזרה אך כשידה נגעה במכונה עבר בה זרם חשמלי ומשונה. שיר נבהלה לרגע, אך החזירה את ידה והעבירה אותה על פני המכונה סביב החדר. כשהגיעה לצד השני, ראתה שיר מערכת קטנה לזיהוי טביעות אצבע. היא צמצמה את עיניה והסתכלה מקרוב. נראה שכל המכונה הגדולה והמוזרה הייתה רק לשם זיהוי טביעות אצבעות וללא כל מטרה נוספת. שיר הביטה סביב וחייכה לעצמה. היא הרימה את ידה וקירבה את האגודל למכונה, ורגע לפני שהיא נגעה בה, האור הלבן התחזק וסנוור את שיר. היא שמעה ברקע קול חלוש של פעמונים קסומים ובסיומם האור נחלש וחשף מולה, מאחורי המכונה, ילדה יפהפייה.

 היא לבשה כתונת לבנה בעלת עיטורים יפהפיים. היא הייתה גבוהה ושערה השחור החלק גולש על כתפיה. פניה היו מעוטרות בעשרות אלפי נמשים ופיה היה בצבע וורוד מושלם כשהיא סגרה אותו בחיוך כמעט בלתי נראה לעין. שיר יכלה להרגיש את הנוכחות הקסומה ורבת העוצמה של הילדה, אך מוזר... היא לא שמעה את דפיקות הלב והנשימות שלה, אם בכלל היו לה...

שיר היססה והורידה את המשקפיים. החדר נראה אותו הדבר, המכונה נשארה וגם המערכת לזיהוי טביעות אצבע, אך הילדה נעלמה. שיר החזירה את המשקפיים והילדה נותרה עומדת, ללא כל ניע.

"מי את?..." שאלה שיר. ההרגשה הייתה מוזרה, לא לדעת משהו... הסקרנות מעקצצת...

"אני סיגל." ענתה הילדה בקול יפהפה, מתנגן כמו פעמונים קסומים ברקע.

"מה... מה את עושה פה? מה את?" שיר נרתעה לאחור.

"אני סיגל, שומרת עולם הפיות."

"שומרת... עולם... הפיות?..." שאלה שיר באי אמון. "אז זה קיים, הצלחנו!" סיגל נשארה לעמוד. פניה חתומים באותה הבעה. שיר הרגישה בנוכחות שלה והצליחה לראות, עד כמה שזה הרגיש לה מוזר, את כל הנשמה שלה רק מהתבוננות. אך בניגוד לנשמתה הממלאת את כל גופה, עיניה היו ריקות, חסרות הבעה או נשמה. צבען היה כחול וניתן היה לראות בבירור שבעבר הוא היה בוהק ועיניה היו מלאות בכל טוב, אך לא היום. הכחול הזה היה אפרפר, ועיניה היו חסרות ברק. אך לא נראה שזה הפריע לה, לסיגל.

"המכונה הזאת נועדה לבחון את מי שמנסה להיכנס." הסבירה סיגל בקול נעים ומרגיע. "אני כאן רק כדי לשאול, האם את באמת רוצה לנסות?"

"מה זאת אומרת?..." שיר לא הבינה "הרי באנו לכאן רק כדי להגיע אל עולם הפיות! שאני אעצור עכשיו?..."

"המכונה הזאת היא המבחן הגדול ביותר שיעמוד לפנייך כל חייך. היא תבחן האם את ראויה להיכנס אל עולם הפיות, או לא..." המשיכה סיגל, כאילו לא שמעה את שיר "אם המכונה תמצא אותך ראויה, את תיכנסי אל עולם הפיות, אך אם לא... את תושחתי!" שיר בלעה רוק.

"אני... אושחת?..." שאלה בהיסוס.

"כפי שאמרתי, האם את באמת רוצה לנסות?" שאלה סיגל את השאלה הייחודית שלה.

שיר חשבה כמה רגעים. 'אני באמת רוצה לנסות? אם אני לא ראויה, אני אושחת... אבל אם כן...' שיר התלבטה אך לבסוף החליטה את ההחלטה ששינתה את חייה:

"כן. אני באמת רוצה לנסות."