מלאכית אבודה

פרק שני

בלילה, שיר חלמה חלום. בחלום היא הייתה לבושה כתונת לבנה ועליה עיטורים יפהפיים. האזור בו היא הייתה היה מוכר לה, אך היא לא ידעה איפה בדיוק היא נמצאת. משמאלה הייתה חורשת עצי ברוש נמוכים יחסית ומסודרים בצפיפות. מימינה היה בניין אפלולי וגבוה מאוד, אשר בחצרו היו שיחים מסודרים באקראיות וספסל צמוד לברזייה ישנה וחלודה. הכל היה שחור-לבן במקום ההוא, חוץ מנער אחד שלבש בגד ים מלא והחזיק גלשן. שערו היה מתולתל עד הכתפיים בצבע שחור בוהק ובגד הים שלו היה כחול-שחור. הגלשן שהחזיק היה בצבע תכלת ופסים לבנים בוהקים עיטרו אותו לכל אורכו. שיר קלטה הילה מוזרה שאפפה את הנער ועקבה אחרי כל צעד שלו. הנער רץ בין העצים האפורים וכשראה את שיר, הוא חייך אליה וקרץ לה. הוא המשיך לרוץ, אך לפתע הוא התפוגג באוויר כלא היה.

בבוקר, שיר התעוררה לצלילי השעון המעורר שלה. היא חשבה על החלום שחלמה וסיפרה אותו לאמה.

"הוא פשוט נעלם?" שאלה נועה בעת ארוחת הבוקר.

"כן!" ענתה שיר "התפוגג באוויר... האמת, אני לא בטוחה אם היה שם אוויר... נשמתי, אבל זה לא היה אוויר. התחושה הייתה שונה, קסומה..." ובליבה חשבה: 'כאילו נשמתי אבק פיות...' אבל היא לא אמרה זאת בקול.

בבית הספר, לשיר, עמית וענבר לא היו חברים חוץ מהן עצמן. כל הילדים צחקו עליהן אבל להן זה לא היה אכפת. הן ידעו מה טוב בשבילן ומה הן אוהבות והן לא נתנו לחבורת ילדים לגרור אותן לדברים שהן לא רוצות לעשות. בתחילת היום, הגיעה שיר לבית הספר.

"היי!" אמרה ענבר "מה קורה?"

שיר רק בהתה באוויר בעיניים חולמניות.

"היי!..." ענבר נפנפה בידיה מול עיניה של שיר במרץ "שיר! היי..."

"מה?..." ענתה שיר במלמול "אה, היי..."

"מה קורה לך היום?" שאלה ענבר.

"סתם..." ענתה שיר "חלמתי חלום מוזר..."

"מה היה בו?" שאלה ענבר ועמית בדיוק נכנסה לכיתה.

"היי!" היא אמרה.

"היי..." ענו שיר וענבר.

"מה... מה קרה?..." היא שאלה.

"לא, כלום..." ענתה ענבר "שיר חלמה חלום..."

"באמת?" התלהבה עמית. היא אהבה את החלומות של שיר כי תמיד הייתה בהם טיפת קסם. "על מה חלמת?"

שיר סיפרה להן את החלום. היא לא חסכה בפרטים – היא סיפרה על כל שערה מתולתלת שהייתה לנער ועל כל לכלוך שהיה על הגלשן. היא סיפרה איך הנער קרץ לה בחביבות ואיך הוא נעלם. להן, היא לא התביישה לספר על התחושה הקסומה...

"אבק פיות?" שאלה עמית.

"מה זאת אומרת 'אבק פיות'?" המשיכה ענבר.

"אבק פיות!" ענתה שיר "אבק פיות... אני אומרת לכן, אין סיכוי שזה היה אוויר. היה לזה את הריח המושלם ביותר שניתן להעלות על הדעת! רק חבל שלא היה צבע..."

"כן..." הסכימה ענבר "שחור לבן..."

בהפסקה, שלוש הבנות ישבו על הספסל בחצר ודיברו. הבנים שיחקו כדורגל במגרש ממול והכדור מדי פעם התגלגל לכיוונן.

"אוף!" התלוננה עמית "שיפסיקו לגלגל את הכדור לכאן! הם לא רואים שאנחנו יושבות כאן?"

"הם לא עושים את זה בכוונה..." הגנה עליהם שיר.

"בכל מקרה הם יכולים להשתדל..."

"מה את חושבת, ענבר?" שיתפה אותה שיר בשיחתן.

"מה?..." היא שאלה "סליחה... לא הייתי מרוכזת... החלום שלך מציק לי..."

"באמת? אותי הוא כבר הפסיק להטריד."

"לא, פשוט... אני מנסה לחשוב מה זה המקום האפלולי הזה עם הריח הקסום..." אמרה ענבר. "הוא היה מוכר לך?" היא שאלה.

"כן," ענתה שיר "אבל אני לא יודעת מאיפה..."

"אולי זה עולם הפיות!" קראה עמית.

"לא..." פסלה אותה שיר "המקום ההוא היה אפל מכדי להיות עולם הפיות..."

"אולי היא צודקת!" אמרה ענבר "אולי זה באמת עולם הפיות, פשוט קרה לו משהו... צריך לברר מה!"

"ואיך בדיוק נעשה את זה?" שאלה עמית בציניות "נגיע לשם דרך השער שלנו אל עולם הפיות? או, שאולי נתקשר לפיה החברה שלנו שתספר לנו מה קרה! נכון?"

"די! די..." אמרה שיר "כבר נמצא דרך! ניפגש היום בערב ב"לתפור כפר", חנות הספרים הישנה ההיא... אולי ב-7? מתאים לכן?"

"כן!" ענו ענבר ועמית ביחד.