מלאכית אבודה

פרק רביעי

הבנות התעוררו במקום מוזר. הוא היה אפלולי ומפחיד. ערפל כבד כיסה את האזור ובמאמץ מסוים ניתן היה לראות חורשה מלאה בעצי ברוש כהים. במבט על הצד השני, ניתן היה לראות בניין גדול מאוד ומלוכלך, חצר עם ברזייה אפורה וישנה וספסל מלוכלך ומוזנח. כל האזור נראה מלוכלך ומזוהם, אבל הדבר המוזר ביותר במקום ההוא, היה שהוא נראה כולו בשחור ולבן...

שיר קמה ראשונה. ידה תומכת בראשה המתנדנד ועיניה חצי פקוחות. היא הביטה סביבה וקלטה את עמית וענבר שוכבות מעולפות לצידה. היא ניגשה אל ענבר ונענעה אותה בניסיון להעירה אבל חברתה נותרה מעולפת. היא ניגשה אל עמית ונענעה גם אותה אך ללא הועיל. היא נעמדה מבוהלת. התחושה של חוסר אונים לא הייתה מוכרת לה. היא תמיד ידעה מה קורה ומה עומד לקרות ופתאום היא לבד, בלי שום מושג היכן היא נמצאת...

היא ניגשה אל הספסל ליד הברזייה כדי לשבת ביותר נינוחות אבל אז היא שמה לב שהספסל כבר תפוס! הונחו עליו שלושה זוגות משקפיים עגולים עם סימני ספירלה מוזרים על העדשות. היא נבהלה והתרחקה. היא ניגשה אל הברזייה. היא הרגישה מעין דחף מוזר ופתאומי לשתות, אך הוא נפסק ברגע שהיא לחצה על כפתור הברזייה...

בפעם הראשונה זה כל ביקורה במקום המוזר והאפלולי, היא ראתה צבע: צבע אדום. המים שיצאו מהברזייה היו אדומים כדם והם בלטו על רקע הברזייה האפורה והאפלולית. שיר קפצה בבהלה וענבר התעוררה. היא קמה בסחרחורת קלה וניגשה אל שיר.

"הכל בסדר?..." היא שאלה.

"כן, כן..." ענתה שיר בהיסוס קל "נדמה לי... תגידי, גם את רואה את הכל באופן מוזר?..."

"חסר צבע?" ווידאה ענבר "כן... יואו, מים!" ענבר חשה בדחף המוזר לשתייה ממש כמו שיר וניגשה ללחוץ על כפתור הברזייה אך שיר עצרה בעדה.

"לא!" היא צעקה "המים כאן אחרים... לא טובים לשתייה..." היא לחצה על הכפתור בעדינות והראתה לעמית את כוונתה.

"היי..." מלמלה עמית בעודה שכובה על הרצפה "מה קורה?..."

"עמית!" קראו שיר וענבר ביחד וניגשו אל חברתן. הן עזרו לה לקום וביחד הצטופפו בפחד באמצע המדרכה.

"מה זה המקום הזה?..." שאלה עמית.

"זה לא... רגע אחד... זה לא?..." היססה ענבר "שיר, זה לא האזור מהחלום שלך? זה כן! זה תואם במדויק לתיאורים שלך! העצים, הבניין... הברזייה! והכל כאן בשחור ולבן!"

שיר אימצה את זיכרונה ונזכרה בחלום. היא הביטה סביבה וסקרה את האזור. 'כן...' חשבה לעצמה "זה המקום!" אמרה לבסוף.

הבנות הצטופפו בפחד, אך לפתע נזכרה שיר במשקפיים על הספסל. היא ניגשה אליהם ועמית וענבר לא הבינו.

"מה את עושה?" נבהלה ענבר.

"אל תתרחקי מאתנו!" קראה עמית ורצה אל שיר, לופתת את ידה של ענבר בחוזקה ומושכת אותה אחריה.