בן פתח בריצה, הוא נעלם משדה ראייתה של היילי שהתכוונה לרוץ אחריו.
אבל הוא חזר לאחר כמה שניות כשהבין שהם נעלמו לגמרי, ומישהו אחראי על כך.
הם לא הספיקו לעשות כלום עדיין וכבר הם ראו אנשים המתקדמים לכיוונם.
היילי הייתה דרוכה, היא ניסתה להעביר את דאגת ליאם ואן כרגע, ולטפל בבעיה זו לאחר מכן. אם דעתה תוסח עכשיו היא לא תוכל לבצע את שני הדברים.
בן הסתכל למטה, הוא נראה מתוסכל. גופו לא זז והוא לא הרים את מבטו מהאדמה.
האדם הראשון פרץ קדימה לכיוונו של בן, בן עדיין לא זז ודניאל נאלץ להגן עליו.
הוא הופיע מלפניי גופו של בן והפיל את אותו אדם.
דניאל הסתובב אל בן והסתכל עליו כמה רגעים. התגבורת כבר החלה להופיע, הם יכלו לנשום לרווחה.
הצוותים הכי טובים הופיעו שם, כך שהכל לא נופל דווקא על ידם.
״זה כן נורא, אבל אל תיתן לזה להשפיע עליך עכשיו. אנחנו בטוח נמצא אותם.״ דניאל אמר בשקט אל בן, שעדיין היה דרוך למקומו.
הוא הבחין בכך שמילותיו אל בן לא עזרו, אפילו לא קצת.
דניאל התחיל להתחמם כשראה את האנשים הרצים לכיוונם ומגנים עליהם בגופם.
״אתה סוכן! זה חלק מהדברים שאנחנו עושים, ואנחנו גם טועים, אל תאשים את עצמך.״ דניאל הרים עכשיו את קולו.
היילי המשיכה להלחם אך היא הייתה קשובה אליהם.
״טעויות של סוכנים יכולים להרוג את חבריהם, אנשים עברו את זה. אז אל תאבד תקווה לגביהם, אנחנו סוכנים. זאת העבודה שלנו להציל אותם.״ הוא המשיך בקול נחוש, הוא ידע שהוא חייב שבן חייב להתפקס.
בן הרים את מבטו לדניאל, אבל לא אמר דבר.
בשניה אחת הוא דחף אותו הצידה, מבלי שהספיק למצמץ. דניאל נזרק על האדמה הקשה והרגיש את גופו מתקשח.
הוא הרים את מבטו.
בן ניסה להגן עליו, הוא עצר בגופו את האדם שניסה לנעוץ בו את הסכין העבה.
ונחתך בצידו של המותן מעט.
בשניות האחרונות הוא קימט את ידו והפיל אותו חזק על הרצפה.
האדם איבד את ההכרה, אך עדיין לא מת.
דניאל רץ לכיוונו ונעץ בבטנו של האדם את הסכין.
הוא התקדם לכיוון בן הפצוע וכרך לעברו.
למזלו של בן, הוא לא נפצע קשה, רק שריטה קטנה במותן.
בן חזר לעצמו והחל לעזור בקרב.
ליאם פתח את עיניו, אבל הוא לא ראה כלום. בד שחור כיסה את עיניו ועצר בעדו מלראות היכן הוא.
הוא שמע צעדים.
הוא התחיל לזוז אך מיד הבין שהוא קשור, החבל היה חזק מדי בשביל שיוכל לפרום אותו.
הוא עדיין לא למד על דברים כאלו.
״ליאם?״ הוא שמע קול חלש לוחש לעברו, מיד הוא זיהה אותו. זאת הייתה אן.
הוא ניסה להתנגד לקשירה אבל ויתר לאחר כמה רגעים.
״אני כאן. את בסדר?״ הוא שאל בשקט. אן שתקה כמה רגעים, אך מיד לאחר מכן השיבה לו בחזרה.
״אני בסדר. הם פגעו בך?״ החזירה אן לליאם, היא נשמעה מפוחדת.
הוא ידע שהוא לא יכול להגן עליה כשהוא כך, וזה הפחיד אותו.
הוא הזיז מעט את רגלו אך מיד היא נעצרה.
הוא הרגיש ברגלו של מישהו אחר, והוא לא היה נשי.
בשניות ספורות הבד שכיסה את עיניו נקרע מראשו, הקריעה עם הסכין צרבה לו מעט.
גל קטן של אור תקף אותו, אבל לא מספיק אור. הם היו במקום חשוך.
הוא הסתכל סביבו ולפני שהביט באותו אדם הוא חטף מבט לכיוון אן שישבה בכיסא מולו.
היא הייתה נראית חסרת אונים. השיער שלה התבלגן וכתמים שחורים כיסו את פניה העדינות.
דם יבש עטף את פיה היבש, ומכות יבשות נראו על ידיה.
לא לקח לו הרבה זמן להבין שבטח גם הוא נראה ככה, אבל מזה היה לו פחות חשוב.
״מה עשית לה?״ הוא שאל בחדות, קולו נשמע קר ותוקפני.
הוא הרים את מבטו לאותו אדם, אבל פניו לא נגלו לו.
מסכה עטרה אותם.
אן כבר לא דיברה, היא הייתה מעולפת. אותו אדם לוודאי כבר עשה לה משהו.
״אני לא עשיתי כלום,״ הוא אמר ברוגע מצמרר, הוא הביט בפניו הקרות של ליאם והתקרב אליהם מעט כדי שיוכל לשמוע טוב יותר.
״בנתיים.״ הוא השלים. ליאם הרגיש כאילו תקף אותו, הוא ניסה להתנגד לחבלים שחתכו את עורו, אך ללא כל הצלחה.
״כדאי לך להפסיק להתנגד, אתה תפצע את עצמך.״ האיש בעל המסכה דיבר עכשיו, אך לא נראה מעוניין מספיק במצבו הבריאותי של ליאם.
הוא התיישב למול ליאם, ליאם לא שמח מכך.
״מה אתה רוצה?״ ליאם שאל כשהוא נאנח ביאוש. האיש רק הסתכל עליו ולא אמר דבר.
הוא יכל בשניה לקרוע את כל עורו של ליאם אם ירצה, הוא יכל לחסל אותו על המקום, אבל היה לו אינטרס.
״הרבה דברים, תהיה ספציפי.״ האיש בעל המסכה ענה בשעשוע. ליאם רק התעצבן מזה.
זה לא שעשע אותו בכלל.
״למה אנחנו כאן.״ ליאם דיבר רגוע יותר, הוא ידע שהוא צריך להשמע רגיל. הוא רצה שידעו שהוא לא מפחד.
האיש צחק בשקט לרגע, אבל לא הביט בליאם. הוא גילף מן קופסת עץ בצבע חום וחיכה.
הוא הניח את הקופסא בצד ואת הסכין מעליה כשהוא מתקרב אל הדלת עכשיו.
ליאם יכל לשמוע בבירור את מילותיו, הוא התאמץ מאוד.
הוא שמע את קולו המצמרר והשקט לוחש בדממה. ״אל תדאג, תכף לא יהיה ׳אנחנו׳. רק אחר מכם יצא מכאן.״ והסתלק.
בן נשכב על הרצפה בחדר אימונים כשהוא מתנשף ומנסה להסדיר את נשימתו. הוא שהה שם במשך כמעט שלוש שעות.
הוא ידע שהיילי מנסה לטפל בזה, והיא פקדה עליו להשאר בחוץ לבנתיים.
הדבר היחיד שיכל לעשות זה להסיח את דעתו ברגעים אלו.
הוא שמע נקישות על הרצפה, אבל לפני שסובב את מבטו לכיוונה הוא כבר יכל לשמוע במי מדובר.
היו אלה ניק וארין. הם התקדמו לכיוון בן והתייצבו מעל ראשו.
ניק וארין נפרדו כלפני שנה.
לאחר שראו את כל הזעזוע של קרבות השטח, ולאחר שהבינו שהם חייבים להתמך אחד בשני מבלי לפחד.
הם ידעו שבעבודה כזאת אסור לערב רגשות, והם ידעו שאם הם כן יעשו זאת, אחד מהם יפגע.
הם אהבו אחד את השני יותר מדי מכדי לתת לאחד מהם להפגע.
הם לא רצו לאבד אחד את השני, כך שהפתרון היחיד היה להשאיר הכל בחוץ.
בן לא קם מהרצפה, הוא שם את ידיו על פניו כשארין וניק התיישבו סביבו.
״אתה בסדר?״ ארין שאלה בקולה הדואג. ניק רק ישב והסתכל. הוא ידע שלא משנה מה יגיד זה לא ישפר את מצב רוחו של בן.
״אם אגיד שלא?״ בן ענה בשאלה. ארין נשענה לאחור כשהיא מריצה את הכל במחשבותיה, כל מה שקרה. ״מותר לך.״ היא אמרה לאחר מכן ובשקט.
בן גיחך, הוא ידע שהמצב הזה מטופש, הוא הרגיש שהוא עצמו מטופש.
הוא הרגיש שהיה אסור להיילי למנות אותו לאחראי עליהם, ושזאת רק אשמתו.
״היילי אמרה שאתה יכול לחזור, הם יצטרכו את העזרה שלך באיתור שלהם.״ ניק סיכם הכל.
בן הסתכל עליו מופתע, למרות שצפה את זה.
ניק חייך והושיט לו את ידו כדי שיקום, בן משך בה והתרומם.
״אנחנו נמצא אותם,״ הוא לחש לעצמו בתמיכה ועידוד. ״אנחנו נצליח.״
