״רדו ממנה כבר!״ ליאם צרח בכל כוחו, הוא ניסה להשתחרר חזק יותר מהחבלים שחתכו שוב ושוב את ידיו.
הוא לא ויתר, וככל שלא ויתר ככה גרם לעצמו להפצע יותר.
הוא הרגיש חסר אונים, הוא רצה לעזור לאן, אבל הוא לא הצליח לזוז מכיסאו.
כל גופו התקשח, הוא נאלץ לצפות איך האיש בעל המסיכה מכה ללא רחמים את אן. ואיך היא צורחת מכאבים בלי שום אפשרות להחלץ, כי כמו ליאם, גם היא קשורה.
״אני נשבע לך, ברגע שאני אשתחרר, אני אחנוק אותך. אתה תתחנן שאהרוג אותך עם כל מה שתעבור.״ ליאם אמר תוך כדי שהשפיל את ראשו לאט כלפי מטה, הצרחות של אן גרמו לראשו להסתחרר. כל גופו התמלא חום של עצבים, הוא הרגיש את הורידים מקפצים בתוכו.
הוא עצם את העיניים חזק, אן צרחה שוב וליאם התכווץ.
״שחררו אותה, אני חזק יותר. היא לא תעמוד בזה..״ קולו של ליאם נשמע עכשיו כמו תחינה, הוא ידע שהוא חייב לעשות משהו, אבל לא היה באפשרותו כלום.
״תחליפו בינינו, אני נשבע שלא אנסה שטויות.״ ליאם אמר כשהוא מרים את ראשו ונפגש במבטו של פריגוס. כך הוא קרא לאיש בעל המסיכה, פריגוס. הכוונה קר בלטינית, מפני שהדבר היחיד הנגלה לליאם היו עיניו, והן היו קרות.
״כואב לך לראות אותה סובלת?״ קולו של פריגוס היה ריק. לא באמת היה אכפת לו מה כואב או לא כואב לליאם. וליאם ידע את זה.
ליאם לא השמיע קול, הוא רק הסתכל על עיניו. הן היו ירוקות וקרות.
היה בהן ניצוץ של משהו שליאם לא ידע מהו.
״אז אולי נעבור לשיטה אחרת כדי להקל עליך?״ הוא שאל שוב, ליאם נרתע לשמע מה שאמר.
הוא לא ידע איזה עוד עינויים הוא יכול להוסיף. הוא בחר לא לענות על השאלה הזאת, אבל הוא ידע שלא חשוב מה תהיה התשובה שלו.
הוא הסתכל על אן, היא הייתה נראית נורא.
היא ישבה על הרצפה, ושיערה כיסה את רוב פניה. עיניה היו כלפי הרצפה, לא היה בהן סימן.
פניה כוסו חבורות נפוחות טריות.
חתך עמוק ניצב על המצח שלה, ומתוכו זלג דם כלפיי מטה שכיסה את פניה.
הידיים שלה היו פצועות, כנראה מהחבל. בזמן שניסתה להשתחרר.
הציפורניים שלה היו שבורות, ליאם אפילו לא רצה לדעת למה.
היא לא השמיעה קול עכשיו.
פריגוס התקרב לאן, בצעדים חלשים ונוקשים.
כל צעד גרם לליאם צריבה עמוקה של פחד.
״תתרחק ממנה..״ ליאם מלמל לתוכו. פריגוס המשיך להתקדם אל אן.
ליאם ניסה ליפול ותוך כדי הנפילה להפיל את הכיסא, אולי יצליח להתקדם אל אן.
אך ליאם לא הצליח, והכיסא לא נפל.
פריגוס כבר היה קרוב לאן, הוא נגע בסנטרה והרים את פניה למעלה.
״אל תתקרב..״ ליאם אמר בקול שבור יותר, הוא התרסק בתוך עצמו.
פניו של אן היו כבר כלפי פריגוס. אך היא לא נרתעה, היא לא זזה לאחור.
ליאם ראה שמבטה היה ריק לגמרי. לא היה בו כלום.
״תפסיק לגעת בה!״ הוא צרח חזק יותר עכשיו. פריגוס המשיך ללטף את עורה של אן, וכרע למולה.
מבטו של ליאם היה מבוהל, הוא לא ידע מה הוא מתכוון לעשות לה.
והחוסר מודעות הרג אותו.
״ואם אנשק את החברה היפה שלך?״ פריגוס אמר לאחר מלא זמן שלא דיבר.
מילותיו פגעו חזק בראשו של ליאם, גופו רעד, אבל לא מפחד.
כל הכוח החל לעלות לו.
״עזוב אותה,״ ליאם דיבר בטוח עכשיו, הוא הרגיש את כל כוחו משתחרר ונותן לו אפשרות לעשות מהלך. ״אל תיגע בה יחתיכת חרא!״ הוא צרח חזק.
ליאם התרסק על הרצפה וניפץ את הכיסא, הוא הצליח להגיע אל הסכין שהייתה תלויה בחגורתו של פריגוס. ובשניות ספורות העביר אותה אל החבל.
רק חבל שפריגוס היה מהיר ממנו, ועוד לפני שהסכין פגעה בחבל הוא תפס את ליאם.
הוא זרק אותו לכיוון אן, ובעט לו בבטן.
ליאם נאנק והתכווץ.
אן עדיין הסתכלה על הרצפה ולא הרימה את פניה לכיוון הנעשה.
״היית צריך לתת לחברה הקטנה שלך למות.״ פריגוס דיבר בקולו הרגוע, ליאם הרגיש שהוא מחייך מאחורי המסיכה.
״אבל אם אתה מתעקש כל כך למות ביחד איתה.״ הוא לחש עכשיו, אבל ליאם יכל לשמוע בבירור את דבריו.
הם נכנסו כמו סכין לגופו, הוא ידע שהוא עומד למות.
״יש לך מילים אחרונות?״ פריגוס שאל את ליאם כשהוא מכוון את הסכין אל הבטן שלו.
