״תשלח את הסוכנים הכי טובים שלנו, קדימה קייל.״ היילי דיברה חזק וברור באוזניה,
היא שלחה חצי מהצוות שלה בשביל לחלץ את ליאם ואן.
״אז תשלח את תום שיחליף אותך, אני צריכה אותך כאן.״ אמרה תוך כדי שאירגנה את עצמה לקרב.
הם היו צריכים להיות הכי מאורגנים ומוכנים שיש, טעות אחת, ושני החניכים מתים.
״היילי תקשיבי לי רגע,״ דניאל ניסה שוב, אך היילי עדיין לא פינתה את זמנה להקשיב לדניאל. ״זה מה שהם רוצים, אסור לנו לפרוץ בכזאת פזיזות, הם מחפשים אותנו.״ הוא המשיך למרות התנגדותה של היילי.
הוא הלך אחריה בצעדים גדולים על מנת להשתלב בקצב הליכתה.
״דניאל מספיק.״ היילי אמרה בקולה הרגוע. ״אנחנו לא הולכים להתגלות אליהם, אלא להסתתר ולקחת את מה ששלנו.״ היא המשיכה והסבירה לדניאל כפי שרצתה.
״אז למה צריך כל כך הרבה כוח אדם?״ הוא שאל בסקרנות ותוחכה.
היילי הפעם נעצרה, היא הסתובבה בתגובה אל דניאל שעמד מעט מאחוריה.
״אני לא חושבת שאני במקום שצריך להסביר לך את השיקולים שלי.״ היא דיברה ביובש ועוקצנות.
המילים האלה לא פגעו בדניאל, אבל בהחלט היה להם משקל משל עצמם.
״כולנו באותו מקום גם אם את לא רואה את זה, אנחנו אנושיים וגם אנחנו יכולים לטעות. אז תני לי לחסוך לך את הטעות.״ הוא המשיך להלחם על הדעות שלו.
הוא ידע שאסור להם ללכת על פי התוכנית של היילי, אחרת הם לא יצאו עם ליאם ואן ואפילו יהיו קורבנות.
״אם היינו כולנו באותו מקום אז העולם לא היה מתקיים, אנחנו חיים בשביל לשאוף למעלה כל הזמן. ועם הצורך להגן על האנשים החלשים ממנו.״ היא עדיין דיברה בצורה רגועה, בשונה מדניאל, שלא היה רגוע בכלל.
הוא ידע שלא משנה מה הוא יגיד היא לא תוותר, כי כזאת הייתה היילי.
אבל היילי הזאת היא תוצרת כפולה מהקודמת. כך שאין לו אפילו אפשרות להגיד מה שהוא רוצה.
״את שוכחת שכולנו נהגנו להיות חברים פעם.״ הוא עכשיו דיבר מהרגשות של עצמו, ולא משיקולי קרב. כאן זה כבר נגע בנקודה עמוקה אצלו. הוא הסתכל על הרצפה, הוא לא היה מסוגל להביט לה בעיניים הקרות ששידרה 24/7.
שלא מגלות לו כלום, עיניים שהן אטומות מרגש כלפיו, וכלפי הסביבה.
״נהגנו.״ היא אמרה לבסוף לפני שנעלמה לגמרי.
דניאל עדיין עמד שם, כשהמילה הפשוטה הזאת חותכת את ראשו לגזרים.
הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהיילי שאהב נעלמה, אבל עכשיו הוא הבין. שהוא חייב להתחיל לקבל את זה.
״בן קדימה אנחנו חייבים להתחיל לזוז.״ ארין מיהרה אותו והתקדמה במהירות לחדרו של ניק,
היא דחסה אל תוך חגורתה את הסכין החדה שלה. ואת האקדח שמה בנרתיק הצמוד לו.
״אני מוכן.״ בן אמר והזדקף. ארין נעצרה והסתכלה עליו, בתוך שניות ספורות היא החלה בצחוק מתגלגל.
בן הסתכל עליה מבולבל, הוא הסתובב אל המראה והתחיל לבחון את עצמו.
עד מהרה ניק נכנס אל החדר, הוא התחיל לסדר את החגורה שהייתה מעט נפולה עליו.
לאחר שסיים הוא הרים את מבטו אל בן, לא עבר כמה רגעים וגם ניק פרץ בצחוק.
״מה?״ שאל בן בתסכול מעושה. אבל לא היה את מי לשאול, השניים היו עסוקים בלהסדיר את צחוקם שלא פסק. בן בחן עמוק יותר במראה אבל הוא לא ראה כלום.
מבטו עבר על כל גופו הלוך ושוב, עד שהוא נעצר.
הוא נעצר על רגליו,
הנעליים שלו היו הפוכות. ימין בשמאל ושמאל בימין.
בן נאנח והתיישב על המיטה ברוגז. ״נו די כבר שני סתומים, זה כי ארין הלחיצה אותי.״ הוא התלונן והחל לסדר את נעליו, הפעם בסדר הנכון.
״גם את ניק, והוא זכר ללבוש תחתונים. לא ניק?״ ארין שאלה בשעשוע.
ניק עצר את צחוקו ונעץ בארין מבט עצבני.
״תפסיקי להזכיר את זה כבר!״ הוא רטן בקול והצטרף לבן שישב על המיטה.
ארין החלה בעוד פרץ צחוק ותפסה חזק את בטנה, היא הרגישה כבר אחרי אימון כבד.
״הוא נלחם בלי תחתונים?״ בן שאל בתדהמה. ניק קבר את עצמו בכרית ממבוכה.
ארין הנהנה מתוך הצחוק ובן מיהר להצטרף אליה.
״הוא בקושי זז מהמקום כשהוא הגיע לשם, זה היה מצחיק בטירוף.״ ארין אמרה לאחר שנרגעה מעט.
ניק עדיין היה על המיטה, בעוד בן כבר קם והתחיל לסדר את עצמו.
״נו מוכנים?״ שאלה ארין בחוסר סבלנות. בן בחן את עצמו במראה, הוא הסתובב אליהם במהירות ונעצר. ״חכי אני רק אבדוק שהתחתונים שלי עליי..״ אמר בן בשעשוע והציג כאילו הוא ממשש את מכנסיו.
השניים התחילו לצאת מהחדר כשהם צוחקים בקול וניק משתרך אחריהם.
