האוויר היה קר, הצעדים שנקשו על האדמה הקפואה צרבו חזק בכפות רגליו של בן.
הכל היה מסוחרר מסביב, הגשם נטף חזק על מצחו.
כל פצעיו בערו לו פה אחד.
הוא נצמד קרוב יותר לקיר הסמוך, הוא הרגיש את הדקירות חופרות לו בור בתוך עצמותיו.
בן ניסה לנשום חזק אך זה רק העמיק את תחושת הכאב.
הוא הרים את פניו כלפי מעלה בכדי להבין היכן הוא נמצא, אבל לא היה סימן.
לפתע החל לשמוע צעדים מהירים הרצים לכיוונו.
בן ניסה להרים את עצמו בכוחותיו האחרונים ובלי לחשוב הוא התרומם מעט.
הנסיון כשל והוא הרגיש איך גופו צועק די.
הוא היה במלא מצבי פגיעה, הוא נפצע המון, והוא ידע איך להתנהל עם פציעות.
אבל מה ששכח הוא, שכל פציעה היא אישיות משל עצמה. והכאב בא בצורות שונות.
כך שעם הפציעה הזאת לא היה לו סיכוי לזוז.
הוא נאנק ונשען לאחור במטרה שלא יראו אותו.
היה לו קר, ראשו היה מפוצץ מחשבות, כל גופו היה מכוסה בפציעות.
הוא הרגיש שהוא לא יכול יותר ונותרה לו עוד שניה בשביל להחזיק מעמד.
ידיו רעדו כשהחזיק את גופו לישיבה כנגד הקיר.
והוא עצם את עיניו.
״אן?״ ליאם שאל במתיקות קרה. הוא הרגיש לאט איך כל הקירות בתוכו נשברים, כל מה שחשב, כל מה שציפה לו, פשוט נשבר והתרסק לו מול הפרצוף. כל האנשים שהאמין בהם, שתלה בהם את תקוותו נעלמו.
הוא נשאר לבד עם התקוות שהוא בנה לעצמו, בלי האנשים שהוא בנה איתם את התקוות האלו.
״אני מצטערת.״ ארין אישרה את מה שידע. ליאם לא היה צריך יותר מזה בשביל להתרסק אל תוך עצמו. הוא ניסה לקחת נשימה עמוקה אבל משהו היה תקוע.
מחנק בגרון עטף אותו, הוא הרגיש איך הדמעות ממלאות אותו ומציפות את עיניו.
״אן..״ הוא מלמל ונקבר אל תוך עצמו.
כל מה שהאמין בו התפוגג, האנשים שחשב שילוו אותו, עזבו אותו עומד לבד.
ליאם צף בכאב של עצמו, ארין התיישבה על המיטה ועטפה אותו בזרועותיו.
הוא חיבק אותה בחזרה ונשען על הכתף שלה, כשהדמעות זורמות ונשקעות על עורו.
הוא מלמל את שמה פעם אחר פעם.
וכל פעם מחדש הוא התפרק יחד עם הדמעות.
דניאל יצא מחוץ לחדרו של ליאם, הוא הרגיש שלא נוח שם כרגע. לא היה יפה מצדו להמשיך להשאר ולסחוב את כאבו של ליאם.
הוא התקדם בצעדים נוקשים לעבר חדרו של ניק.
הוא ישב שם והחזיק את המדים שלו אחרי שכבר פשט אותם, היה מאוחר מכדי להשאר איתם.
הוא נשכב למיטה שממולו ונאנח עמוק.
דניאל הניח את ראשו לאחור ועצם את עיניו בכאב, הוא לא ידע מה לחוש.
הוא רצה לשמוע את קולו המרגיע של בן, של חברו הטוב.
אבל הוא לא ידע אפילו אם הוא בחיים, הוא הרגיש כל כך פתטי. הוא יכל להציל אותו, לעזור לו. אבל הוא נעלם.
ועכשיו הוא אפילו לא יודע אם בן שם, קיים.
ואם לא?
ואם בן איננו יותר?
איך אפשר להתקדם מכאן.
אי אפשר, זה כבר יותר מדי.
״איך הרגשת כשחשבת על אבידת ארין במבצע במזרח?״ דניאל שאל בקור, ורק אז שם למילותיו. ״מצטער.״ הוסיף במהירות.
ניק לא נראה פגוע, הוא נראה קשוב.
הוא התקדם טיפה כשהניח את המדים הנקיים על הכיסא והתיישב למול דניאל.
״הרגשתי שקע עמוק בתוך הלב שלי, כאילו המוח לא מסוגל להכיל את העובדה.״ ניק השיב ברוגע, לא היה נראה שחשב על זה כל כך לעומק.
או שלא רצה.
״אני זוכר כשאמרו שאין סימן מארין, זה הרגיש כאילו חומה התמוטטה מעליי. הרגשתי שאני מאבד את עצמי, כאילו עצמי הלך למשימה ולא חזר.״ הוא הסתכל ישר על הרצפה, כאילו נמנע מקשר עין שיאבד ממנו את כל מה שבנה לעצמו, את כל הרוגע והשלווה שעטפה את ניק.
״מה בן היה אומר לי עכשיו?״ דניאל שאל בחוסר אונים, הוא הרגיש ריקני, הוא נחנק רק מעצם המחשבה שבן אבד לעד.
״קום תתעשת אני לא שווה את זה.״ ניק חיקה את קולו של בן וצחקק בעצבות.
דניאל היה מזועזע, זה היה נשמע כאילו הם מספידים את בן.
״מה אתה מתבכיין נקבה, לך לאכול.״ דניאל הצטרף לחיקוי של ניק. ורק אז הבין ועיכל.
יש סיכוי שלא ישמע את זה מבן יותר, הוא הרגיש כאילו מישהו שלח אליו אגרוף הישר לחזה.
קולו קפא, הוא לא היה מסוגל להמשיך יותר.
הוא לא מצא את עצמו קם עכשיו, ריקנות גדולה סחבה אותו להשאר במיטה הזאת.
מה הטעם בלאבד את החברים שלך, מה הטעם בלא להצליח לעזור להם אחרי כל מה שלמדת. בשביל מה עבדת במשך שנתיים, בשביל לראות אותם נעלמים לך מול העיניים?
אתה סוכן, ואתה הוכשרת לכך. אז לעזור לחבר שלך לא הצלחת?
אולי בן קרא לך, אולי הוא צעק בשמך ולא היית שם.
דניאל הציף את עצמו במחשבות וטבע בהן.
״זוכר מה לימדו אותנו?״ ניק תפס את הפיקוד על השיחה עכשיו.
דניאל הסתכל עליו מבלי להגיב. ״שום דבר לא בטוח עד שאין הוכחות.״ ניק אמר בעידוד וחייך בקטנה לעבר דניאל.
בן נשען, הוא לא זז.
הוא עדיין לא הצליח. הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז שנשאר כאן.
לא היה לו כל כך אכפת גם באותו רגע, הוא רק רצה לישון.
הכובד בעיניו נלחם בו, בן הרגיש אותו מטפס עליו.
הוא ידע שאסור לו לוותר, ושהוא חייב לעשות משהו.
אבל הוא לא ידע מה, וגם אם ידע, הוא לא יכל.
צעדים נשמעו בכל מקום, בן ניסה להרים את פניו אבל כבר ויתר.
הוא נשען וניסה לנשום נשימות סדירות.
ריצה של אדם יחיד התקדמה אליו, כבר הוא איבד את העניין בזה.
זרועות גדולות לפתו בו, הוא הרגיש את עצמו מתרומם טיפה, אבל הוא לא היה אחראי על כך.
והוא לא ידע מי כן.
ראייתו הייתה לא ממוקדת.
הוא ראה רק כובע, וחצי מסכה על פניו של אותו אדם.
אבל הוא בקושי הצליח להחזיק את עיניו, והוא החל לראות שחור.
הוא לא הרגיש יותר דבר, הוא רק נשאב לרוגע ששאב אותו.
