בוקר חדש. לא ישנתי הלילה כי רק חשבתי על מה שבלה אמרה. "בוקר טוב. הכנתי לך טוסט עם עגבנייה ופסטו" בדיוק מה שאמא שלי הייתה מכינה. "תודה רבה אפרת זה ממש מתחשב מצידך" כל כך ריגש אותי לראות שיש אנשים שרוצים אותי ודואגים לי אפילו שמכירים אותי ממש מעט זמן. לקחתי ביס מהטוסט. היה לו טעם בדיוק כמו בבית. אפילו יותר טוב כי הלחם והגבינה היו טריים. "חשבתי נלך היום לשופינג את צריכה בגדים חדשים ממש רזית בזמן האחרון שהכל גדול עלייך" אמרה בלה בעוד שהיא לובשת חולצה שלי. החולצה ניראה עליה ממש יפה, אולי כי זה מבליט את העובדה שהיא נמוכה. "אני לא זוכרת שקניתי לך את החולצה הזאת" אפרת מתחילה לבחון את בלה ולראות מאיפה החולצה "לא מכירה את החברה הזאת". "זאת החולצה שלי, קניתי לי אותה לפני שנה וחצי בכנס אחד שהייתי" אין פלא שאפרת לא תכיר את החברה. כל הבגדים שהיא קונה הם רק מחברות יוקרה. רואים את זה עליה ועל הבית שכסף זה לא בדיוק הבעיה שלהם. "אחזיר לך את החולצה אל תדאגי" אמרה בלה וצחקה.
התחלנו ללכת לכיוון הרכב של בלה. " את יודעת לנהוג נכון?" לא בדיוק ברור לי איך נמוכה כמוהה רואה בכלל את הכביש, כל ההגה מול פניה. "עשיתי רישיון לאופנוע. את רואה בכלל את הדרך?" צחקתי ששאלתי את השאלה. מקווה שזה לא יפגע בה. "ברור! כלומר בערך. אל תדאגי" בלה צחקה את הצחוק האהוב עליי והתחילה לנסוע וכמעט הגענו לבית ספר. "איך השתי בנות האהובות עליי?" אדם בא וחייך חיוך עקום. ניראה כי הוא ממש דואג לי ומנסה בכוח לעשות אווירה שמחה ולמחוק את העבר ממחשבותי. "אנחנו בסדר גמור ניפגש בקפיטריה כי אנחנו מאחרות". בלה תפסה בידי וגררה אותי לתוך בית הספר. "השיעור הראשון שלך הוא אנגלית לכי מהר לכיתה לתפוס מקום כדי שלא תצטרכי לשבת ליד אריאל". לא חשבתי על זה. תודה בלה. השבתי בהנהון והתחלתי לרוץ לכיתה. לפתע מצאתי את עצמי על הרצפה. נתקעתי במישהו. וכמובן מי זה היה? אריאל.
"סליחה" לחשתי. לא הצלחתי שלא להסתכל בעיניו. בפחד. התחלתי להתנשף בכבדות אבל קמתי מהר והמשכתי לרוץ לכיתה.
תפסתי מקום וממש כמה דקות אחדות וכל הכיתה התמלאה חוץ מהמקום לידי. אריאל עדיין לא הגיע. לא טוב.
"שלום כולם, היום נלמד ספרות אנגלית אבל קודם אני רוצה שנעבוד על אמצעים אומנותיים תוך כדי כתיבה יומן אישי. אבל לא אישי מידי כי אני עדיין אצטרך לקרוא אותו." יופי. תמיד אהבתי כתיבה. אמא שלי למדה אותי שכתיבה עוזרת לבטא רגשות. מתי שכואב לך, תכתבי. מתי שאת עצבנית, תכתבי. מתי ששמח לך, תכתבי כדי שתוכלי לקרוא את זה בזמנים קשים. אבל כרגע אני לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב. יש כל כך הרבה מחשבות ורגשות. במקום פשוט ציירתי על הדף קשקושים. אעשה את העבודה הזאת ביום אחר. הדלת נפתחת "מצטער על האיחור". אריאל. לא. חשבתי שהוא לא יבוא לשיעור אבל הוא בא. "שב ליד אמה. נדבר בסוף שיעור לא הגיוני שתבוא לרבע שעה אחרונה" אריאל התיישב לידי בקצה השולחן כמה שיותר רחוק ממני. הוא מתכופף לתיק שלו ומוציא קופסאת שוקולדים. ומעביר לי אותה מתחת לשולחן. מי הוא חושב שהוא? מה הוא חושב שהוא עושה. על הקופסא היה פתק. אפילו לא שמתי לב. "מצטער על מה שעשיתי חיפשתי נקמה ולקחתי את זה רחוק מידי" אני חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב ונזכרת במה שאמר לי פעם. "רציתי לנקום על מה שעשית אבל נקמה זה לא הדבר הנכון בחיים. אני מחליט לוותר על האגו שלי בשביל להמשיך הלאה. זה כמו במשחק שח מט בשביל לנצח צריך להקריב חיילים״. שקרן. לא הגבתי והתחלתי לרעוד. הוא הניח את הקופסאת שוקולדים על התיק שלי. "אני יודע שחשבת על מה שאמרתי לך פעם אבל הייתי שיכור ורציתי נקמה, מצטער" התחילו לרדת לי דמעות אחת אחרי השנייה לא רציתי לעשות מהומה ולצאת מהכיתה. לא רציתי שכולם ישימו לב. אז נשארתי לשבת בשקט. הסתכלי מחוץ לחלון וחשבתי על המהלך הבא.
צלצול. הפסקת אוכל. הלכתי לקפיטריה אפילו שהמורה לא אישר יציאה. הייתי צריכה את בלה, ומהר. "היי מה קרה, את בסדר?" בלה חיבקה אותי חזק כל כך שלא יכולתי לנשום ואז הסתכלה לי עמוק בעניים. "היי מה קורה איתכן?" אדם. כרגיל הורס רגעים חשובים. הראתי לבלה את הקופסאת שוקולדים ואת הפתק שהיה עליו היא חטפה לי אותה מהיד והלכה לאריאל וזרקה לו על הפרצוף. "כן זה מגיע לי אני יודע" אריאל הרים את הקופסאת שוקולדים וזרק אותה לפח.
"מה הוא עשה?" שאל אדם בתמימות. "יותר מידי" ענתה לו בלה שקולה נשמע כל כך עצבני כאילו היא הולכת להחטיף לו עוד קופסא בפרצוף.
הגיע סוף היום אני בלה ואדם נסענו לקניון. קנינו המון בגדים, נעליים והכל מכספה של אפרת. הרגיש לי ממש לא נעים אבל בלה ניסתה כמה שיותר להראות לי שאני משפחה. היה מתאים לי להגיד שאני אוהבת אותה ושאני רוצה לנשק אותה אחרי כל מה שהיא עושה למעני אבל הבנתי שאני לא מבינה בדיוק מה אני מרגישה. אני כבר לא מבינה מה היא המשמעות של אהבה ומזה אהבה. הרי סקס אמור להיות אהבה בין שני אנשים וכרגע, זה מתבטא לי כמחזה אכזרי ודוחה. אני לא מצליחה לראות את זה כדבר אחר מלבד פחד וגועל. באיזה עוד דרכים מתבטאת אהבה?
כמובן. כל מה שבלה ואפרת עושות למעני! לא. זאת דאגה. זאת עשיית צדק. זאת לא אהבה. אי אפשר לאהוב מישהו כל כך מהר. גם אהבה לתינוק שרק נולד זו התפתחות של תשעה חודשים פחות או יותר. אבל מה אני מרגישה כלפי בלה? אני יודעת שאני מרגישה משהו. הרי אני עדיין חיה ונושמת ולא גופה. האם זאת אהבה?
YOU ARE READING
המשחק
Mystery / Thrillerאמה נערה בת 16 חיה עם אמא שלה בלבד. הן עוברות לשכונה קטנה בתל אביב ואמה צריכה להסתגל לחיים חדשים, בתיכון חדש עם אנשים חדשים. היא פוגשת נערה יפה שהולכת להיות החברה הכי טוב שלה שתעשה הכל למענה. בנוסף, היא פוגשת מישהו, כנראה מהעבר, בניהם המצב רק מסתבך...
