ראיין היקר / ראנדי (גמור)

אפילוג

זה הרגיש כאילו העולם קרס עליו, כל ראשו היה שקוע בזכרונות. הם ישבו בחדר ההמתנ. הוא לא היה בטוח איך הגיע לכאן אבל פה הוא נמצא. 

מבטו היה תקוע בנקודה מסוימת. לא מזיז את ידו מהיומן של אנדי שאחז בו קרוב לחזהו. זה היה הדבר היחיד שהיה לו והוא סירב לוותר. 

הוא לא בכה. מייקי שם לב לזה. הוא שם לב שאחרי שאנדי נלקח ממנו הוא הפסיק. זה היה כאילו פיזית הוא היה כאן אבל מבחינת מחשבות הוא היה במקום אחר לגמרי, בעולם אחר לגמרי. מייקי רק ניחש שזו הייתה הדרך שלו להתמודד עם המצב.

ג'ק נשאר בבית עם ברוק, הנער הבלונדיני היה כבר בסטרס יתר והם ידעו שלשבת בבית חולים רק ילחיץ אותו יותר. אבל מייקי הבטיח שהוא יתקשר ברגע שיהיה משהו חדש.

בלאייר (מנהל הלהקה) היה כבר בטיסה חזרה מלוס אנג'לס, הכי מוקדם שיכל להגיע זה למחר בבוקר. אמא של אנדי הייתה בדרכה ממנצ'סטר.מייקי שנא את זה שהוא היה היחיד שיכל לספר לה מה קרה. 

מייקי נאנח והתיישב ליד ריי, מניח את ידו על כתפו של הנער. ריי לא הראה שום סימן לכך שאפילו הרגיש שמייקי נוגע בו. הוא רק נשך את שפתו ורעד קצת.

'''ריי.......בבקשה אל תוותר. אתה צריך אותי, אני צריך אותך'' מייקי אמר ונאבק בדחף שלו לבכות, בכל זאת ריי היה כאן.

הוא ידע שזו לא הייתה אשמתו של ריי. ריי שנא להראות את רגשותיו. הוא תמיד שמר אותם בפנים. אם הוא הראה את רגשותיו זה היה כשהוא היה לבד והיה בטוח שאף אחד לא רואה. אף אחד לא רואה אותו מתמוטט.

''אנדי פוולאר?'' אח בית החולים התקדם אליהם עם קלסר מסמכים בידיו. לראשונה מאז שהגיעו לכאן ריי ניתק את מבטו מהקיר והסתכל לכיוון האח, מצפה לגרוע מכל.

''איך הוא?'' ריי אמר בעוד מייקי בשוק כמה שבור הוא נשמע. כמה שבור נשמע חברו הטוב וכמה שבור הוא מבפנים ולדעת שהוא לא יכול לעזור לו. בגללש הוא ידע שריי צריך את אנדי.

''הוא בחיים. מה שטוב.  הוא איבד המון דם והוא בר מזל שהבאתם אותו לכאן בזמן הקצר הזה. כמה דקות מאוחר יותר וכנראה שהוא כבר לא היה איתנו''

מייקי הרגיש כאילו גוש משקל כבד ירד מליבו . אנדי בחיים. הוא עומד להיות בסדר. הוא הסיט את מבטו לעבר ריי שקצץ את ציפורניו. 

''אנחנו יכולים לראות אותו?'' מייקי שאל. כל מה שהוא רצה זה לתת לו חיבוק גדול. פניו נפלו כשהוא שמע את האח נאנח.

''לצערי בגלל כמויות הדם הרבות שאיבד מר פוולאר נכנס לקומה. המוח שלו לא מקבל את כמויות הדם שהוא צריך''

ריי כבר לא שמע את האח, הוא רק התרכז במה שאמר קודם, אנדי בחיים. זה כל מה שהיה חשוב באותו רגע. 

''אני יכול לראות אותו?'' ריי שאל בשקט. האח הביט בו ברחמים ועצב והנהן בראשו ''חדר 234'' הוא אמר וחיוך עצוב עלה על פניו.

'229,230,231,232,233,..........234'

הוא עצר והניח את ידו על ידית הדלת. הוא עצם את עיניו ולקח נשימה עמוקה לפני שנכנס לחדר.

הדבר הראשון ששמע היו הדפיקות לב של אנדי מהמוניטור . הוא נאנח מקווה שלא היה צורך בכלל להיות בחדר הזה. הוא הלך לעבר המיטה והרגיש חולה רק מלהיות כאן.

אנדי שכב שם נראה חסר רוח חיים, ריי בהה בשקיות השחורות שמתחת לעיניו של אנדי. על ידיו היו תחבושות לבנות שעטפו אותן. 

זה שבר את ריי. אבל הוא היה חייב להיות חזק, בשביל אנדי שהיה בחיים. בקומה אבל בחיים וריי היה אסיר תודה בגלל זה. 

הוא התיישב באחד מכיסאות הפלסטיק שהיו ליד המיטה. יד אחת שילבה אצבעות עם אחת מידיו של אנדי והיד השנייה שיחקה בשיערו. 

''אני פה. ממש לצידך. אני מצטער שלא הגעתי מוקדם יותר. הם לא נתנו לי'' ריי עצר הוא לא היה בטוח למה חיכה. אנדי לא יכל להגיב לו.  בעצם, הוא אפילו לא היה בטוח שיכל לשמוע אותו. אבל הוא היה חייב לנסות. ''היומן שלך. יש לי אותו פה איתי. אני לא יכולתי עוד לקרוא בו. לא יכולתי בלי לדעת שאתה בסדר. טוב אולי לא בסדר אבל לפחות לדעת שאתה.......בחיים'' 

''אני עומד לקרוא את זה עכשיו . בזמן שאני יושב לידך. רק ככה אני יכול'' 

ריי חייך חיוך קטן והוציא את היומן מכיסו פותח את העמוד הראשון. עם נשימה עמוקה הוא החל לקרוא.

רייאן היקר................

-------------------------------------

אמאלה הסיפור הסתיים. אני חייבת להגיד שאת הסיפור קראתי תוך כדי שתרגמתי ורק הרגע, עכשיו כשאני מפרסמת לכם את הסיום אני מגלה אותו גם. חייבת להגיד שאני לא מרוצה מהסוף הזה לגמרי אבל זו הבחירה של הכותבת המקורית והוא כן תאם לגרסא מסוימת שהייתה לי בראשץ מקווה שנהנתם