[EDITET VERSION]
תומס אוהב להתלבש כמו בחורה. אלכס, כריס ורוי ממש לא אוהבים את זה, אבל גם לא שומרים את זה בשקט לעומת אחרים - הם גורמים לו לראות עד כמה הם לא אוהבים את זה.
מה קורה, כשחץ טועה של קופידון ננעץ בגוף הלא-נכון, או שמא היה זה תכנון האלים?
#T...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Unicorn (BOYxBOY) Chapter Six – Smoke and Mirrors:
חד־קרן (בןxבן) פרק שישי – אחיזת עיניים:
אוסטין מסתכל עלי. ולמרות שאינני מצליח לפענח את הסיבה לזה, אני שולח אליו חיוך נחמד בשפתיים סגורות. הוא מגלגל את עיניו. לבי נצבט. "אוסטין, הֱיה נחמד לאחיך הקטן!" אמא אומרת, נחלצת לעזרתי. אני מרים אליה עיניים מוקירות תודה. היא מחייכת אלי, עינייה הירוקות בורקות, מלאות באושר. "מָ'שְתַגִידִי." אוסטין אומר, קם מהשולחן לפני שמסיים את הצלחת. אינני מבין מדוע הוא כה שונא אותי. אני אוהב את החצאיות שלי, ואת מכנסיי הג'ינס הצמודים, למה אין ביכולתו לקבל אותי? אני מביט באבא, הוא שולח אלי חיוך חם. "הוא בטח עובר תקופה קשה, הנח לו." הוא אומר, קולו אוהב, ואני שמח שלפחות הורי קיבלו אותי כמי שאני.
הארוחה בחדר האוכל שבבית הספר נעשית נוראית כאשר אני מרגיש מבטים על גבי. אני מתעלם מזה, יודע שהעיניים המחוררות את האזור הם של אלכס, כריס ורוי. אינני יודע מה הקטע שלהם, זה כאילו הם מנסים להרוס אותי בגלל מה שאני, כאילו אין לי מקום בעולם כי אני שונה מהם.
האין הם צודקים?
אני נחנק, גוש הדמעות בגרוני מרגיש כמו גוש צמר, ואינני יכול לנשום.
אני מחליט לצאת משם. פחדן, נדמה כאילו תודעתי חָבְרה לשטן, וזה קולו של אלכס הצוחק כרגע בראשי. אני מצטמרר. כל כך פחדן! פתטי! הוא נוהם ואינני רוצה אלא לבכות. לארה אמרה לי שתצטרף אלי מאוחר יותר, ואני משער שהיא תדע את מיקומי למרות שלא אהיה בקפיטריה. אני עושה את הדרך לעץ היפה, אולם אינני מספיק להגיע לשם, משום שנדחף לתוך כיתת תיאטרון (היא נראית כמו אולם כינוסים, רק שהיא שייכת להצגות של הכיתה). רגליי נקשרות זו בזו ואני מועד, מוצא את שלושת הנערים שניסיתי להתחמק מהם עומדים מולי, מביטים בי בחיוכים לועגים, עיניהם כאילו יוקדות חצים לכיווני. אני סורק אותם, אינני מספיק לעבור עם מבטי לכריס או לרוי מאחר שאלכס בועט בצלעותיי, גורם לכאב חד לעבור בגופי. אני גונח, מרגיש את האוויר יוצא ממני.
"אל תסתכל עלינו, פאגוט. אתה נחות מידי בשביל זה." אלכס אומר. בקולו יש כל כך הרבה גועל, כל כך הרבה כעס. אינני מבין מה עשיתי שהכעיס אותו כך, הרי שלבשתי היום מכנסיי ג'ינס; למרות שצבעם בורדו וסוגם הוא של בנות, אני חושב שהם מחמיאים לי. אני מרים את עיני אליו, תוהה. מבטי לבטח מלא בהשפלה. אני מנסה לחשוב על תגובה הולמת, מנסה לשמור על השמחה שנותרה בי.
