[EDITET VERSION]
תומס אוהב להתלבש כמו בחורה. אלכס, כריס ורוי ממש לא אוהבים את זה, אבל גם לא שומרים את זה בשקט לעומת אחרים - הם גורמים לו לראות עד כמה הם לא אוהבים את זה.
מה קורה, כשחץ טועה של קופידון ננעץ בגוף הלא-נכון, או שמא היה זה תכנון האלים?
#T...
אני מופתע כאשר לארה מתיישבת לידי, בגדייה הכהים נשכחו כנראה בטיולה, והיום היא הופיע בג'ינס בהיר ובחולצה לבנה. את עיניה הקיף עיפרון שחור. אין ההפתעה עוצרת אותי מלשאול אותה איך היה הטיול שלה לספרד, על אף שבכלל לא שיתפה אותי בפרט זה. הצל שהעץ מתיל עלינו חוסם את השמש החמה, והמכנסיים הקצרים שלרגליי מחמיאים לי ומתאים לצבע השמים נטולי העננים. לארה מיד מיישרת את מבטה עם שלי, עיניה נוצצות. היא איננה שואלת כיצד אני יודע זאת. "כל כך כיף! אתה לא מבין איזו מדהימה ספרד! היא סופר שמשית והאנשים שם סופר נחמדים ו – אה..." קולה גווע, החיוך שהיה על פניה נמוג כלא היה, הבעת פנייה הופכת עצובה בין שניות, ואני נשאר ללא הסיבה מדוע. היא מטה את ראשה הצידה, עינייה סקרניות אך עצובות. אני מיד מבין כי עיניה עצובות בגללי.
"מה הלך בזמן שלא הייתי פה?" היא שואלת. אני משפיל את ראשי, כיצד אפשר לבטוח באדם שלא היה שם בשבילך?
"הדברים הרגילים." אני אומר, מרגיש את קולי רועד. אינני יודע כיצד אספר לה שרוי אינו עומד בצד יותר. היא נאנחת, נראה כי מאוכזבת ממני, על אף שאני יודע כי אני זה שצריך להיות מאוכזב ממנה. "קדימה טומי, שחרר את זה." לארה לוחשת. היא מניחה את ידה על כתפי, מתקרבת אלי קצת ומחבקת אותי, משהו שהייתי צריך כה הרבה זמן. אני מרגיש את עיניי שורפות, מנסה למנוע מהדמעות לרדת. אינני רוצה להראות בפנייה חולשה. "רו-רוי, הו-הוא מפלצת," קולי נשבר, לבי סדוק לאלפי חלקים, והדמעות כבר מרטיבות את לחיי.
"מה הוא עשה?" לארה שואלת, תמימה לחלוטין, עיוורת למציאות החדשה שאליה הוכרחתי להסתגל. אני מנסה להחניק את המילים הלא מציאותיות מפי. לארה מניחה את ידה על כתפי, מבטה משדר שהיא מבינה אותי, ואני מאוד מקווה שזו איננה מסכה, כי אינני חושב שאוכל להתמודד עם שקרים יותר. "אם אתה לא רוצה לשתף זה בסדר, כאילו, עם כמה שאני סקרנית לדעת, אני יכולה לחכות עד שתגיד לי מרצונך." היא אומרת, מורידה את ידה מכתפי, משלבת את רגליה במהירות ומניחה את מרפקיה על ברכיה, מחייכת חיוך גדול וזוהר, "ועכשיו, אתה יודע מי עורך מסיבה בסוף השבוע הזה?" היא שואלת בקול גבוהה, התלהבות זה הדבר היחיד שאני יכול לשמוע בקולה, עינייה זוהרות בתשוקה, אני מסיק מכך שהיא רוצה ללכת למסיבה הזו. אני נושף אוויר ברעד. אינני יודע כיצד להגיד לה את הדברים בדרך שלא תיעלב, אך נוחל כישלון.
"ובכן, מי?" אני שואל, מחליט לראות לאן זה הולך, לאן דבריה חוטרים. אולם אני חושש שהייתי מתלהב יותר לו לא הייתה אומרת את המילים הבאות: "אצל ג'ק! הוא משכבה יב', אתה חייב להכיר אותו. בכל מקרה, המסיבה תהיה אדירה, כמו כל השאר שהוא עושה – הוא פשוט אמן מסיבות ו... מושלם." דבריה נעשים לא מובנים לקראת המשפט האחרון, אני יכול לזהות את ההבלחה המוכרת בעינייה, יודע שהיא נדלקה על חברו של אוסטין, עוד אחד הדואג להפוך את חיי לגיהינום. "אתה רוצה לבוא איתי? הוא הזמין גם את השכבה שלנו!" אני שוקל את מילותיי, אך אין זמן רב דרוש לי כדי לעשות את הדבר שאני כה מתחרט עליו, רק בשביל לרצות את החברה היחידה שיש לי (שנטשה אותי למשך עשרה ימים ללא אף הודעה מוקדמת). "כן, אני אבוא." אני נושף, כאילו המילים היו לרעל שהונח על לשוני.
אני נתקל במשהו מוצק, מועד אחורנית, אך ממהר למצוא את שיווי המשקל שאבד ומונע את הנפילה העתידה לבוא. "הסתכל לאן אתה הולך, פאגוט!" אני שומע קריאה מגיעה מכיוונו של הבחור, רואה את האדם שניסיתי להתחמק ממנו כל היום. אני רוצה לצחוק על מזלי הגרוע – השטן לבטח מחפש דרכים להפגיש בנינו.
"אנ-אני מצטער," אני לוחש, משפיל את מבטי, לא רוצה לראות את השנאה בעיניו של רוי. הוא מגחך, עיניו קרות. "'מצטער'לא יעזור לך, פאג." הוא מעלה את טון קולו במילה הראשונה בניסיון (כושל) לחקות אותי. קולו רווי שנאה. אני שואף אוויר, יודע שזה עכשיו או לעולם לא, אבל מגיע לרוי לדעת מה אני חושב.
"רוי, תקשיב רגע." אני אומר, מעלה את ראשי, מיישר את גבי ומושך את כתפיי אחורנית. רוי גבוה ממני בכמה סנטימטרים, ואף על פי שעובדה זו לא נראתה משמעותית בעבר, עכשיו היא משווה לו מראה מאיים יותר. הוא מגלגל את עיניו כשאני מתחיל לדבר, אני מתעלם ממנו. לוקח נשימה עמוקה. "אני לא מאשים אותך על מי שאתה," אני אומר לו, "אבל אתה לא יכול להאשים אותי על זה שאני שונא את זה."
הקרח בעיניו מתנפץ באחת וכאב ממלא אותן. כל כך הרבה כאב. לחרדתי הרבה, אינני חש אשמה על כך שאני הוא זה שגרם לכאבו – אני הכאבתי לו, אני פגעתי במישהו. פגעתי בחבר הילדות שלי, או לפחות, במי שהוא נהג להיות. למרות שאני יודע כי אינני אמור להרגיש אשמה; רוי רימה אותי, בגד בי – אני בטחתי בו!
הגבול היה כה דק, והוא היה צריך לעשות רק צעד אחד בשביל שאשנא אותו, כמו את כל השאר, והוא בהחלט צעד את הצעד הזה. אני נעלם משדה ראייתו, דואג לכך שלא אשמע את תשובתו לפני שאלך.
יד חזקה לופתת את מפרק כף ידי, מושכת אותי אחורנית, אני מסתובב במהירות ומגלה – לדאבוני הרב – את פניו הכועסות של רוי. הוא מעוות אותן בזעם, "מה אתה אמור להיות היום?" הוא שואל בלעג, מבעד לכעס בעינו, אינני יכול שלא להבחין בבלבול, בחשש. "אני מתכוון, מכנסיים של בנות וחולצה של ילדות קטנות? בחיי, מה אתה, הנסיכה הקטנה של דאדי?"
אני מחייך אליו בצינה. מעולם לא העליתי בדעתי שאני מסוגל בכלל לדבר בשנאה כה עזה. מעולם לא חשבתי שקולי יכול להיות כה קר, כה אפל, אולם כשהוא יוצא כך אני יודע שזה אפשרי. חיוך מריר מוצא את מקומו על פניי. "אני מי שאני צריך להיות."
•🌹•
"I'm who I've got to be..." {Bulletproof Heart, My Chemical Romance}
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
