[EDITET VERSION]
תומס אוהב להתלבש כמו בחורה. אלכס, כריס ורוי ממש לא אוהבים את זה, אבל גם לא שומרים את זה בשקט לעומת אחרים - הם גורמים לו לראות עד כמה הם לא אוהבים את זה.
מה קורה, כשחץ טועה של קופידון ננעץ בגוף הלא-נכון, או שמא היה זה תכנון האלים?
#T...
חד-קרן (בןXבן) פרק עשרים – האם אתה יכול להרגיש את לבי:
אינני יודע למה, אבל איכשהו החולצה השחורה של אוסטין מוצאת את דרכה אלי, וכך גם המכנס המשופשף הכהה, ונעליים שחורות לרגליי, כשאיפור שחור ומעושן סביב עיניי הירוקות. אינני נוגע בשערי, משאיר אותו מבולגן וחסר כל סדר. פתטי. האם אתה חושב שלמישהו יהיה אכפת שאתה לובש שחור? למה שלמישהו יהיה אכפת ממך, ילד טיפש. ואז צחוק מתגלגל על לשוני אך זה אינני אני הצוחק. מה קורה לי? עיניי מעקצצות.
אוסטין איננו מפסיק להביט בי דרך המראה הקדמית ברכבו, זה תמיד נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל נמלך בדעתו כל פעם מחדש. הסקרנות הורגת אותי, אולם אינני אומר מילה בנידון. הוא מחנה את המכונית בחנייה השמורה לתלמידי השכבה הבוגרת, אני כמעט פותח את הדלת של המושב האחורי, אבל אוסטין נועל את ארבע הדלתות, אז אני רק גונח בתסכול. אני מרגיש איך משהו אחר כמו משתלט את דעתי, יודע שהקולות ההם של תודעתי לקחו את השליטה עכשיו, כמו שתפסו בבחירת הבגדים שלי. אך יהיה זה מטומטם מצדי להאשים רק את תודעתי בכך, שהרי היא תודעתי שלי, מחשבותיי שלי; האם אני האחד הלועג לי?
"שלא תעז לצאת." אוסטין פוקד כשאני שולח את ידי בשביל לפתוח את הדלת. אינני מוצא את קולו מאיים. אינני חושש שיפגע בי. אינני... מרגיש. כאילו אין ביכולתי למצוא חלק אחד שאכפת לו שאני מתנהג בגסות. "אני צריך שתסביר לי למה אתה נראה גותי, ובמיוחד למה אתה לובש את הבגדים שלי עכשיו."
אני מגלגל את עיני, בה בעת מנסה להילחם בזלזול שאני מרגיש כלפי אחי, בזלזול שאני משדר. מיותר לציין שניסיונותיי נוחלים כישלון. "צבעים נראית חסרי טעם עכשיו," המשפט יוצא מפי בכזה יובש, כזו מרירות, עד שאוסטין נרתע, וכך גם אני. "מ-מה? מי אתה, קיבינימט!" הוא קורא. אני אינני נרתע. אני מאחל שזה יעלם, יתפוגג מגופי ויחזיר אותי להיות מה שהייתי. מה שזה לא יהיה. אני רוצה לצעוק לאוסטין שישחרר אותי מטפריה החדות של החיה, אבל אינני מצליח להגות את אותן המילים. אני מנסה להעביר את הכאב דרך עיניי, יכול רק לקוות שאוסטין תפס אותו בזמן. "עכשיו, ברגע זה? אני לא טומי, האח הקטן שלך." לפני שאוסטין מספיק לשאול, השד – אני – ממשיך, קולי קר וזר, מילותיי נשפכות מפי כאילו היו לרעל. "אמרת שאנחנו לא קשורים זה לזה בבית הספר, נכון? כי אני פריקי מידי, כי אני טיפשי. גיי מסריח. פיה דוחה. נכון?" קולי איננו נשמע כמו קולי, ואני יכול להרגיש את הכעס העובר בעורקיי, מנסה לרסן את גופי לפני שמישהו ייפגע, אבל כבר יכול לראות שאוסטין מצטער על שהטמיע בי את המילים הקשות הללו.
"ז-זה לא נכון, טומי." אוסטין לוחש. משהו עובר בגופי, אני יכול לשמוע את השד צורח במעמקי ראשי, אבל אף קול נשמע מחוצה לו. הוא משקר, וזה לא אני החושב זאת. הוא משקר! ילד טיפש, למה שהוא ירצה להיות אחיך? למה שמישהו ירצה להיות אחיך!
"אתה אח שלי, וכן, אתה הומו, ואתה פיה. אבל לא במובן ה... גס, של המילה," אינני מבין את כוונתו, ולפני שאני מספיק לדבר, אוסטין ממשיך, גואל אותי מייסורים שאיננו יודע עליהם. "אתה גורם לכולם לחייך, ואתה... פשוט אתה. אני יכול להבין למה דייב מחבב אותך."
השד פולט קללה עסיסית, אולי יכול להרגיש שאוסטין נותן לי כוח בשביל לגבור עליו, בשביל לקבל את השליטה שלי בחזרה. "זה לא אתה מתחת לשחור הזה, אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת את זה. לכן אנחנו חוזרים, ואתה תחליף בגדים ותהיה הפיה שאתה, בסדר?" אוסטין שואל ועיניו מלאות בתקווה. פתטי, הייתי צריך לזייף את השמחה היום. זה היה עדיף על פני הסברים שאינני יודע. איך אסביר לאוסטין את שאני מרגיש, אם אפילו אני אינני יודע מה הן המפלצות בראשי, האוכלות את לבי ונשמתי ושמחתי?
"כולנו אוכלים שקרים כשהלבבות שלנו רעבים." אני אומר, דבריי אינם דבריי, וקולי זר. אף על פי כן, אני יודע שדברים אלה נכונים. הלב שלי היה רעב לקבלה שלי, כך שהשדים יכלו להיכנס בקלות אל תוך ראשי ולהאכיל אותי בדבריהם, אולם אני יותר מידי מוכה תדהמה בשביל להילחם שוב עם השד העיקרי שבראשי. זה נדמה כאילו יש לו תוכניות אחרות, כי הוא גורם לי לחייך בטירוף וזה דפוק שאני מאשים את אותו השד, כי אני הוא האחד שמחייך, זה מוחי שלי המתעלל בי. משהו נרתע בעיניו של אוסטין כשאני מנהל קרב עם עצמי, השד מספיק למלמל כמה דברים לפני שאני לוקח את השליטה בחזרה, מרגיש זר לפתע בתוך גופי, מנסה להרחיק את השדים, את תודעתי, מנסה להתרכז ברגשות שעלו בנשיקה הראשונה שלי, מנסה לעשות הכל בשביל לקבל את האני הישן שלי, בלי כל השדים. אבל הם חיללו את רוב התאים שבמוחי, ובקרוב לא תישאר לי נשמה בשביל להילחם.
אוסטין מתניע את המכונית ומיד יוצא מהחנייה, מסתכן באיחור למעני, ומסיע אותי לבית בשביל שאחליף את בגדיי (דבר שאני מודה לו מאוד, השחור נעשה מעצבן פתאום), מתנהג כאח הגדול שהיה אמור להיות לפני שכל זה התחיל, מתנהג כמו שהיה צריך לפני שהשדים ניצחו אותי בקרב בלתי אפשרי.
"אוסטין?" אני קורא, קולי חלוש, ומעולם לא חשבתי שאתגעגע לשליטה בגופי כמו ברגע זה. הוא מהמהם אלי, מעיף בי מבט דרך המראה, "אני לא יכול להטביע את השדים שלי, הם יודעים איך לשחות."
•🌹•
"I can't drown my demons; they know how to swim..." {Can You Feel My Heart, Bring Me the Horizon}
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
