[EDITET VERSION]
תומס אוהב להתלבש כמו בחורה. אלכס, כריס ורוי ממש לא אוהבים את זה, אבל גם לא שומרים את זה בשקט לעומת אחרים - הם גורמים לו לראות עד כמה הם לא אוהבים את זה.
מה קורה, כשחץ טועה של קופידון ננעץ בגוף הלא-נכון, או שמא היה זה תכנון האלים?
#T...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Unicorn (BOYxBOY) Chapter Four - Devil's Choirs:
חד־קרן (בןxבן) פרק רביעי – מקהלות השטן:
אני מרגיש נוכחות לידי, לכן מיד מרים את מבטי, רואה את לארה במקום הסמוך לשלי. היא מחייכת אלי. "היי, טומי." היא אומרת. אני מהנהן אליה כמחוות שלום. עבר שבוע מתחילת הלימודים, ואני מופתע מזה שלארה עדיין מדברת איתי. מעולם לא חשבתי שאני יכול ליצור קשר חברתי עם מישהו, בעיקר כי ברוב בתי הספר שהייתי בהם לא קיבלו אותי, במזל לא הראו זאת פיזית על גופי, למעט כמה פעמים שהייתי מעדיף לוּ היו נמחקים מההיסטוריה שלי.
לארה נוגעת בזרועי. מבטי מיד עובר לעיניה, הן מביעות אזהרה. "אנחנו צריכים לצאת מכאן, תומאס, ועכשיו." היא אומרת בבהלה, עיניה נעוצות בדבר מה מאחוריי. אינני מתווכח איתה, על אף שהמילים ממש עומדות על לשוני, מחכות להיאמר. במקום, אני מחכה שהיא תדריך אותי למקום שאליו, לפי דבריה, אנחנו צריכים ללכת. אנחנו יוצאים מהקפיטריה, ואינני מבין מדוע מתרחקים כל כך כשהיא פונה לעבר אולם ההתעמלות.
איזו סיבה יש לה להוביל אותנו לשם?
"אלכס והחבורה שלו," היא מתחילה להגיד, פונה להסתכל עליי, מאטה את קצב הליכתה בשביל שנלך זה ליד זו. "מה איתם?" אני שואל כשהיא איננה ממשיכה את דבריה. היא מיישרת את מבטה, גומעת רוק בכבדות. "הם... לא נחמדים כל כך, והם לא כל כך אוהבים את, אה, איך הוא אמר את זה? הם לא אוהבים את ה – ואני מצטטת – ההומואיות שאתה מפזר בכל מקום," היא אומרת. אני מתחיל להבין, אבל איני בטוח שייפגעו בי פיזית, שהרי מדוע שיהיו אכזריים כל כך? וגם אם הם אכזריים כל כך, הם בתיכון, הם אמורים להיות בוגרים, לא? אני מתכוון – תמיד קיוויתי לחשוב שאחרי בית הספר היסודי כולם מתבגרים, ופחות שופטים אחד את השני. "ובכלל, העובדה שאתה לובש בגדי נשים לא מזכה אותך בנקודות זכות אצלם." היא מגחכת, בקולה אין אף רמז לשחוק.
"איך מי אמר מה, לֶר?" אני שואל לפתע, דבריה עוד מתגלגלים בראשי. האם היא חלק מהם? האם זה תכסיס? לרגע, נדמה שהיא אובדת אצות – כאילו אבדו המילים מפיה, וחשד מתחיל לתת אותותיו בלבי.
