פרסבת בהוגוורטס

פרק3- גברת ויזלי וסמטת דיאגון

נ.מ. פרסי

אישה שמנמנה בעלת שיער אדמוני ניגשה אלינו בחיוך רחב כמאחוריה יש עוד פרצופים ג'ינג'ים. "או, שלום. אתם בטח מי שדמבלדור הלך לצרף. ברוכים הבאים למחילה, ביתנו הצנוע. אני גברת וויזלי, מה שמכם?" שאלה. בחנתי את הסביבה לעוד רגע רגע נוסף ואז פתחתי את פי להשיב. "הבחורה שלידי היא אנבת' צ'ייס ואני פרסאוס ג'קסון, אנחנו מאמריקה." הגנבתי מבט חטוף לעבר אנבת' כדי לוודא שהיא בסדר. נראה היה שהיא בוחנת את המקום. אני לא מבין ממש באדריכלות, אני מבין בלהרוס מבנים מאשר בשאר הדברים שזה כולל. מאיך שהמקום היה נראה הוא כבר היה צריך להתמוטט, פלא שהוא עדיין עומד. גברת וויזלי זירזה את הצופים להתפזר כדי שיהיה לנו מרחב לנשימה, מעשה שהערכתי למדי. בתור בן פוסידון נותנים בי הרבה מבטים וזה לא נעים במיוחד. ירדתי מהאח והושטתי לאנבת' יד בכדי לעזור לה לרדת. המזוודות כבר נעלמו בינתיים - אין לי מושג לאן -  אבל התרמילים שלנו נחו במקומם על גבינו, שמורים ובטוחים.

האישה - גברת וויזלי - מובילה אותנו ברחבי הבית אל מקום לא ידוע תוך כדי היא מפטפטת על הוגוורטס ועל דברים נוספים שאני לא מבין. לפתע היא מציינת את השם שלי, אז אני חוזר להקשיב באמת במקום לבהות בקירות. "פרסאוס, אתה תישן באותו החדר עם רון והארי. אנבת'- זה השם? תישן עם ג'יני והרמיוני. מחר נלך לסמטת דיאגון." כנראה היה לנו פרצוף משונה כי גברת וויזלי צחקה "הו, אתם תראו. בכל מקרה, מה ההורים שלכם אמרו לגבי זה, הם התנגדו? למה אתם לא באילברמורני? רגע, מה שמות המשפחה שלכם שוב? הם נשמעים לי מוכרים. הו, תראו כמה שאני מפטפטת, אתם בוודאי מבולבלים לגמרי. אקח אותכם לחדרים ואז נאכל ארוחת ערב. בבוקר נלך בשמונה - לפני העומס. המכתבים שלכם פה? יש שם רשימת ציוד שתעזור לנו מחר. מחכה לנו יום מלא חוויות ועניינים." אני מקשיב להכל כדי להבין מה קורה כאן, המקום הזה פשוט משונה ויש לי הרגשה שהאנשים הללו צריכים ללכת לבית חולים של חולי נפש, זה פשוט טירוף! היא עוצרת ליד חדר עם דלת פתוחה, על הרצפה יש שני מזרנים והחדר עצמו מקרין אווירה נשית. "אנבת', כאן את תישני. פרסאוס, אתה תישן בחדר אחר, הדלת הראשונה בסוף המסדרון. אם חסר לכם משהו תגידו לי ואדאג לזה, בסדר?" אנבת' ואני מהנהנים, מאשרים את דבריה. היא חייכה. "מעולה. נלך לאכול? כולם מחכים לנו בחצר." 

אחרי האוכל עליתי עם אנבת' לחדרים, האוכל הזכיר לי את אמא שלי ואת הבית, אני כבר מתגעגע אליה... הגענו לחדר שבו אנבת' אמורה לישון בלילות הקרובים ופשוט עמדנו שם, מחזיקים ידיים, מסתכלים בעיניים. אחרי כל מה שקרה אנחנו רק רוצים להיות יחד וזה נלקח מאיתנו... לבסוף אנבת' נותנת לי נשיקה על הלחי ונכנסת לחדר. בלב אני מקווה שהשאר בסדר, שהם מסתדרים. אני מסתכל על הדלת שנסגרת לאיטה ומתחיל ללכת לחדר שבו אשן בלילות הקרובים. אני נכנס לחדר ומייד מתמוטט על המזרן שלי, שוקע בשינה עמוקה.