כל השיעורים שלי נגמרו אז פשוט חיכיתי במקום שקבענו להיפגש בו. זה היה כמעט 30 דקות מאז שהלימודים הסתיימו "מה הקטע בלחכות עוד?״ למה בכלל חשבתי שהוא יבוא. התלוננתי.
הסתובבתי והתחלתי ללכת הבייתה. מעוצבן וקצת עצוב שלוק לא בא לקחת אותי. אבל מה אני יכול לומר. הוא אף פעם לא יהיה האביר על הסוס הלבן שלי.
״תחכה! אשטון!״, הסתובבתי וראיתי את לוק רץ אלי.
״מה לעזאזל, אני יודע שלא הייתי אמור לסמוך על זה שתגיע בזמן שקבענו אבל 30 דקות איחור?" התנשמתי. "איפה המכונית שלך?".
"אממ.. אין... לי אחת כזאת?", הוא אמר.
התלוננתי, "כוסעמק!".
לוק ליגלג והתחיל ללכת לפני. כל הדרך הוא לא אמר מילה. למעשה, הוא שמר מרחק גדול ממני. תמיד ידעתי שלוק שנא אותי אבל העובדה שהוא לא רצה להתקרב אלי יותר משלושה מטרים גרמה לי להרגיש נורא עצמי. הרגשתי עצוב שמישהו שנא אותי. וגם הרגשתי קצת אהבה לאיש הזה. למה זה חייב תמיד להיות ככה? באמת חשבתי שזה אף
פעם לא יקרה, אבל כל פעם שהלב שלע מפרפר שאני רואה אותו, אני יודע שהחיים שלי חרא. איך הוא אי פעם יאהב אותי או אפילו יחבב אותי אם הוא אפילו לא רוצה להתסכל עלי?
"אהה.. אשטון?" הסתכלתי לעברו של לוק שנראה מודאג, אבל הוא מחק את ההבעה מהפרצוף שלו ברגע שראיתי אותה. "אני אהה... אתה בסדר?" שאל לוק.
"מזתומרת?" שאלתי.
"טוב, אתה די, כאילו בוכה." הוא אמר בשקט.
העיניים שלי התרחבו והשפלתו מבט שוב. הרגשתי שפני מתרטבות וניגבתי אותן במהירות.
"סליחה.."
הרמתי את מבטי וראיתי אותו מחייך בעדינות לפני שהוא סובב את ראשו ושוב עקף אותי.
וואו אני באמת כזה חרא? איך יכולתי לא לשים לב שאני בוכה? האם כל המחשבות הקטנות האלה באמת גורמות לי לבכות? כל המחשבות הקטנות האלה עליו.
הילד הזה ממש הרס את כל העולם שלי.
