*** נקודת המבט של כריס***
ישבתי בחדר שלי בבית המלון, כעסתי כל כך... לא יכולתי לחשוב. ישבתי מול המזוודה ולא הייתי מסוגל לארוז. הטיסה שלי בעוד כמה שעות, והאמת שדיי רציתי ללכת מכאן...
הגעתי למקום השני בתחרות, והייתי ממש מאוכזב. התאמנתי לזה כל החיים, ובאופן מקצועי כמעט שנה, פלוס עוד שנה שאני מתחרה... והגעתי מקום שני. כל כך קרוב... הגעתי כל כך קרוב. ידעתי שזה בוודאות בגלל אריאל. זאת אומרת אני לא יכול להאשים אותה בכשלון שלי אבל ידעתי שזה בגלל שהיא הסיחה את דעתי מהרגע שהגעתי לכאן. היא הרסה לי את כל מה שבניתי ובמקום להתעסק בגלישה התעסקתי בה ובשטויות שאני מכניס לעצמי לראש... הסתכלתי על גביע הכסף שהיה מונח על השידה ושפשפתי את המצח, לא היה לי אפילו כוח לחשוב על זה, פשוט הייתי מאוכזב. גלישה זה בין הדברים הכי חשובים לי בחיים ובאמת חשבתי שאני אקח מקום ראשון. זה לא רק מקום ראשון, זה תואר.. זה תואר של גולש מקצועי, וזה מה שרציתי להיות. פתאום כבר לא היה לי אכפת מכלום, רק רציתי להכנס לחופשת האביב ולהנות מכל רגע עם החברים שלי שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. ״היי״ עניתי לפלאפון כשראיתי ששיין מתקשר אלי, ״היי, ראיתי בטלווזיה״ הוא אמר והוא לא שמח כי הוא ידע שאם זה לא מקום ראשון זה לא מעניין אותי. ״כן... בסדר התגברתי על זה״ שיקרתי לו. ״כריס, תסתכל על זה כחוויה... וזה נתן לך מלא״ הוא אמר וזה הזכיר לי בדיוק את אותו הנאום שאמא שלי נתנה לי לפני חצי שעה כשרק יצאתי מהמקלחת. ״כן.. לגמרי״ אמרתי כשלא היה לי כוח לדבר על זה כל כך. ״תבוא הביתה... נזמין כרטיסים״ הוא דיבר על חופשת האביב, וכבר חיכיתי לזה כל כך. המסיבות המטורפות והחופים המדהימים. אני מבטיח לעצמי שאנסה להנות מזה כמה שיותר ואגלוש כמה שפחות. שמעתי דפיקות בדלת וחיברתי גבות, כל הגולשים בטוח עסוקים בלארוז את עצמם הביתה ותהיתי למי יש זמן לבוא אלי עכשיו. לא היה לי כוח לאף אחד. הייתי כל כך עצבני שאני נשבע שהייתי ממש קרוב ללבכות מההפסד הזה. אני יודע שזה לא היה ספורטיבי במיוחד אבל ככה זה אצל אנשים תחרותיים.
״שיין יש מישהו בדלת... הטיסה שלי עוד כמה שעות אז אני כנראה אדבר איתך כבר בבית״ אמרתי והוא הסכים וניתקתי את הפלאפון.
הורדתי את המגבת שהייתה מלופפת סביב המותניים שלי ולבשתי מעלי תחתוני בוקסר צמודים. הנחתי שזה בטח רק אחד הגולשים אז לא היה לי אכפת יותר מדי. פתחתי את הדלת והלב שלי נעצר מיד, אריאל עמדה בפתח הדלת עם מבט שלא הצלחתי להבין. לא ראיתי אותה מאז השיחה הקשה שהייתה לנו בבית הקפה. ברור שלא התכוונתי לכל הדברים האלה שאמרתי...
פאביו בא לדבר איתי לפני כמה ימים.
הוא הגיע לדבר איתי על אריאל, ובהתחלה חשבתי שהוא פשוט ירצה לדבר על כמה שהוא פגוע אולי כי הוא יחשוב שאני מזדהה איתו. אבל זה יהיה מוזר כי אנחנו אפילו לא חברים, וגם אם כן... זה עדיין יהיה מוזר, אבל תהיתי על מה הוא כבר יכול לדבר איתי...
הוא סיפר לי קצת על אריאל... על אריאל לפני שהגעתי לכאן, ועל אריאל של אחריי. הוא סיפר לי כמה היה לה קשה להתגבר עלי, וכמה היה לה טוב כשהיא הצליחה... הוא אמר לי שהיא סוף סוף מצאה חברים אמיתיים, והיא למדה מה זה קשר אמיתי. כל כך כאב לי לשמוע את כל זה. שמחתי בשבילה, אבל הייתי רוצה מאוד להיות איתה שם כשזה קורה... הוא המשיך לספר לי מה קרה מהרגע שנכנסתי לתמונה, וזה שבר לי את הלב. חירפנתי לה את המוח, חשבתי שאני מנסה להחזיר אותה אלי אבל בעצם רק בלבלתי אותה ועשיתי לה כל כך הרבה נזק. אחרי מה שקרה ביננו... אחרי שהוכרחנו להיפרד, זאת הייתה טראומה בשבילה ופתאום החזרתי לה הכל בחזרה. זה היה ממש אגואיסטי מצידי, במיוחד כשידעתי שתכף אני חוזר הביתה. מה חשבתי לעצמי?? שהיא תחזור איתי בחזרה? באמת רציתי לקחת ממנה את כל מה שהיא השיגה פה? לא תכננתי את כל זה, לא ידעתי אפילו שאראה איתה כשרק הגעתי לכאן! פשוט כשאני רואה אותה, קשה לי לעמוד בפניה.
YOU ARE READING
Helps
General Fictionאריאל ג׳ורג׳, רגילה לחיות כל חייה בסביבה החריפה ביותר. פשעים, סמים, גנבות, וגם היא... היא רגילה, זאת השיגרה שלה. אבא שלה לא ידוע, ועם אמא שלה מעולם לא יצא לה לדבר שיחה רצינית שלא קשורה לסחר לכסף או לעבודת ביניים ש׳תועיל׳ למצב. כשאמא שלי נתפסת ונשלחת...
