***נקודת המבט של אריאל***
זהו, אז היום הזה הגיע, ומרגיש לי כאילו כל העולם על הרגליים. הולכים לשדר את החתונה הזאת בכל מקום, בכל ערוץ, בכל מדינה. זה מלחיץ, אבל ככה זה. לא דיברתי עם כריס מאז המקרה, הוא ממש התרחק. רציתי להאמין שזה בגלל שהוכחתי לו מה שרציתי להוכיח ועכשיו הוא הבין שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להרוס לי את זה. אולי זה לטובה, זה היה אמור לקרות מתישהו, פעם אחת כדי שהוא יבין שזה לא הולך לקרות. גיליתי את הפנים האמיתיות שלו שידעתי ששם, ועכשיו הורדתי כל סיכוי שהחתונה הזאת תהרס.
יום שלם היו סביבי משהו כמו עשרים אנשים. עשו לי טיפולי פנים, ומסיכות פנים, וטיפולי גוף, ופילינג, ושעווה, ומסיכות שיער, ומה לא. הייתי אצל המאפרת אולי שלוש שעות, ועל השיער לא הייתה הרבה עבודה. ביקשתי פשוט, אני לא רוצה ציפור על הראש או ליצן על הפנים, אני רוצה להיות אני. זאת אומרת... הגרסא הזאת שלי.
אחרי מספר שעות מתישות של איפור ושיער וכל מה שביניהם הגיע הזמן להכנס לשמלה. שלושה מעצבים הלבישו עלי את השמלה, סגרו וסידרו לי אותה ונעלו לי נעלי עקב פשוטות לפני שהסתכלתי על עצמי במראה, השמלה הייתה מדהימה. היא הייתה קצת גדולה וראוותנית, וזה פחות הסגנון שלי, אבל היא עדיין הייתה יפיפייה, לא היה אפשר להסתכל עליה ולא להתלהב ממנה. היא הייתה כולה מנצנצת, נופלת למטה כמו קצפת נפוחה ונעימה, היא הייתה ללא כתפיות וקצת חשופה. היה לי כיסוי בשבילה לשים כשנגיע לכנסייה, ושם הולך להיות טקס ארוך מאוד שעשינו אליו אולי שלושים חזרות.
השיער שלי היה פשוט, חלק וארוך, כתר דק קטן ועגול מלא בעיטורים קטנים היה סביב הראש שלי, ובקרוב יחזיק גם את ההינומה. זהו, זה באמת קורה. הגיע הזמן לצאת. כל ההתארגנות הזאת הייתה בחדר מיוחד לי ולפאביו באולם האירוע, האולם והכנסייה היו צמודים אחד לשני ככה שהטקס ילך חלק ביחד עם החגיגות. החדר הזה היה עצום ומפואר וזה רק היה יכול להמחיש את האולם שבו תתרחש החתונה, זה מדהים כמה הכל צריך להיות כל כך גדול והמוני, זאת אומרת, צניעות לא מדגישה מלוכה? כנראה שלא...
אחרי כל ההתארגנויות סוף סוף יצאתי החוצה, לפאביו ולכל המשפחה שלי ושלו שחיכתה לי, הם הסתכלו עלי והרגשתי שכל העיניים עלי, פאביו הסתכל עלי מחייך והוא היה כל כך חמוד. ״את הכלה הכי יפה בעולם, זה לא אמיתי״ הוא אמר ומצמיד לי נשיקה על השפתיים. הוא היה מחוייט מכף רגל ועד ראש, נראה כמו נסיך אמיתי, אני רק חייכתי. אחרי שההורים של פאביו בירכו אותי, ואחרי שהנרי ודוריאן חיבקו אותי גם הם, נשארתי עם הנרי לבד, הוא הסתכל עלי מלא בגאווה וזה עשה לי נעים בלב. ״את מוכנה?״ הוא שאל גורם לי לחייך והנהנתי. ״אריאל, אני יודע שזה לא אידיאלי, ואני מצטער על כל מה שקרה עם כריס..״ הוא התחיל להסביר, ״אבא, תפסיק״ חייכתי, לא קראתי לו אבא הרבה פעמים, וידעתי שזה עושה לו טוב. ״אחרי כל עניין המלוכה והחתונה והחובות שלנו... באמת חשוב לי לדעת. את מאושרת?״ הוא שאל גורם לגרון שלי להחנק מעט. אף אחד מהמשפחה הזאת לא דאג לשאול אותי את זה, אז למה עכשיו? דווקא עכשיו? זה ישנה משהו?
YOU ARE READING
Helps
General Fictionאריאל ג׳ורג׳, רגילה לחיות כל חייה בסביבה החריפה ביותר. פשעים, סמים, גנבות, וגם היא... היא רגילה, זאת השיגרה שלה. אבא שלה לא ידוע, ועם אמא שלה מעולם לא יצא לה לדבר שיחה רצינית שלא קשורה לסחר לכסף או לעבודת ביניים ש׳תועיל׳ למצב. כשאמא שלי נתפסת ונשלחת...
