Helps

פרק 70- זאת מי שאני

***נקודת המבט של אריאל***

קמתי מהאור שנכנס דרך החלון, הראש שלי כאב והעיניים שלי הרגישו כאילו סחבתי עליהן עוד זוג עיניים. לא יודעת מתי נרדמתי אתמול, אבל זה בטוח היה בבכי. שנאתי לקום, זה הזכיר לי שהכל באמת קרה, ושאני צריכה לקבל החלטה.

כבר קיבלתי, בלילה... אני אתחתן. אם זה מה שהמועצה מצפה ממני... אם זה מה שהם חושבים שישנה אותי או שיחזיק אותי בדרך הישרה אז הם כנראה צודקים. אני לא חושבת שזה נכון לי, אבל אני כן חושבת שזה מה שיגרום לי להיות... נסיכה משעממת ושותקת. שלא אומרת כלום, רק מגיעה לאירועים וצריכה לחיות תחת חיי נישואים מוכרחים ועצובים. אני לא יודעת לחשוב עכשיו מה יהיה בעתיד... אולי תהיה אופציה לסיים את זה כשהמועצה תראה שאני בסדר, והפסקתי לעשות שטויות, והם יסמכו עלי ואוכל לשים לזה סוף.
אולי גם לא... אני לא יודעת. אני מפחדת.. אני מפחדת לאבד את אבא שלי, המשפחה היחידה שלי, לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותו ואני מפחדת לאבד אותו... אבל כריס? מה אני אגיד לכריס? הוא באמת יהיה מוכן לחכות לי לאיזו תוכנית טיפשית שיש לי לסיים את זה עוד כמה זמן שהיא בכלל לא ודאית שתעבוד?

קמתי מהמיטה, הראש שלי דפק חזק. לבכות כל הלילה זה נורא. הלכתי לחדר האמבטיה שלי ונכנסתי להתקלח, מקלחת חמה וטובה שתשטוף ממני את כל הרגשות המגעילים שהיו בתוכי. כשיצאתי מהמקלחת התנגבתי לאט, צחצחתי שיניים וסירקתי את השיער. שמתי מכנסי צמר פרוותיות וליפפתי סביב הגופייה שלי חלוק תואם וירדתי למטה, ממש לא היה לי כוחות להתלבש בבגדי יום יום. אפילו לא פרקתי את המזוודה, לא עשיתי כלום אתמול. פשוט בכיתי, בבגדים מהטיסה, וככה נרדמתי.
עשיתי את הדרך החוצה לחצר האחורית והנרי ישב מול הבריכה עם דוריאן ואריה הקטנה לאכול ארוחת בוקר.
הוא מיד הבחין בי והוציא חיוך קל. ״בוקר טוב, רוצה לאכול?״ הוא שאל ונאנחתי אבל התיישבתי על ידם בכל זאת. הסתכלתי על דוריאן הרבה. זה מה שהיא רוצה להיות? אישה ששותקת ולבושה במותגים? זה החיים שהיא בחרה לעצמה כשהחליטה להתחתן עם הנרי... ואני תוהה אם היא מתחרטת על זה היום, או אם יש להם חיים טובים. אחרי הכל אני לא זוכרת מתי ראיתי אותם בחופשה ביחד. הם לא עושים כלום. פשוט הפנים של צרפת. אני מוצאת את זה נוראי.
הנרי אמר לשף שלו להכין לי כמה פנקייקים אבל כשהם הגיעו לשולחן כל מה שעשיתי היה לשחק איתם במזלג.
״ ‏Pourquoi as-tu l'air triste?״
למה את נראית עצובה?
אריה שאלה כשמשכה לי בחלוק.
ניסיתי לחייך אליה מעט,
״ Je ne suis pas triste, je suis un peu fatigué״
אני לא עצובה, אני קצת עייפה
אמרתי לה מאלצת חיוך לפני שהנרי אמר לה ללכת לפנות את הצלחת ולשטוף ידיים. היא לא יודעת לדבר בעוד שפה חוץ מצרפתית, ואני מצליחה לתקשר איתה קצת... עם מה שהצלחתי ללמוד.