באותו יום בערב, כשאני מחכה בחדר שלי ללורן שאמורה להגיע, אני שם לב שהשעה עוברת והיא עדיין לא מופיעה. נאנחתי עמוקות וכעסתי על עצמי שבכלל סמכתי עליה לעשות את זה איתי. ברור שהיא לא תגיע, היא שונאת אותי. וגם מה שקרה היום בבית הספר נותן לה עוד סיבה להתחמק ממני.
כשפתחתי את הטלפון שלי ועמדתי להתקשר אליה, נזכרתי שאין לי בכלל את המספר שלה. איזה יופי.
דפיקה בדלת נשמעה וגרמה לי להרים את ראשי לכיוון הדלת. קיוויתי שזאת תהיה לורן, אבל התאכזבתי לגלות שזאת רק אמא שלי. היא החזיקה בידה מגש עם עוגיות וכוסות שתיה, היא סרקה את החדר לשניה ואז חזרה להביט בי.
"היא לא הגיעה, אמא." אמרתי בשקט והיא עיקמה את פניה. "היא כנראה בדרך, דילן. אתם קבעתם ו-"
"היא לא תבוא." הנפתי בידי כדי לבטל את דבריה והחזרתי את הגיטרה למקומה בכוח. ראיתי את המבט המאוכזב של אמא שלי כשהיא הניחה בכל מקרה את המגש על השולחן שלי ויצאה מהחדר בשקט.
כעסתי על זה שהיא לא הגיעה, כי היא הייתה צריכה. ואם היא לא מתכוונת לבוא, אז אני חושב שהמינימום מצידה לעשות היה להודיע לי לפני.
אבל אז כבר התחלתי לדאוג. נכון, אולי זה באמת אנוכי מצידה להבריז לי ככה, אבל מצד שני כנראה שהייתה לה סיבה, לא? תהיתי אם יש לזה קשר למה שקרה מוקדם יותר היום בבית ספר. אני זוכר את המבט הכאוב בעינייה כשראיתי את הצלקות הקטנטנות ואני זוכר את עצמי רוצה להשכיח ממנה את הכאב.
הדקות חולפות והעייפות נופלת עליי והדבר הבא שאני זוכר זה את עיניי נעצמות.
___
"בוקר, דילן! אתה מאחר!" קולה המעומעם של אימי נשמע מבעד לדלת. גנחתי בתסכול כשהרמתי את ראשי מהכרית אבל אז הפלתי אותו חזרה. כמה דקות שינה נוספות לא יזיקו לי.
"דילן, אלוהים, כבר שמונה!" אמא שלי צעקה שוב ודפקה חזק יותר על הדלת. קיללתי בשקט לעצמי כשנעמדתי ברישול והלכתי לצחצח את שיניי. נראיתי זוועה.
כשכבר הייתי מוכן לגמרי, זרקתי את התיק על כתפיי והלכתי הליכה מהירה לעבר המכונית שלי בדיוק שרוזלי סימסה לי שאני צריך לקחת אותה.
לאחר כמה דקות בודדות, נעצרתי ליד ביתה וצפרתי. אצבעותיי תופפו בעצבנות על ההגה בזמן שחיכיתי לה. כעבור כמה שניות היא יצאה והתיישבה במושב הקדמי לידי, ורכנה כדי לתת לי נשיקה קטנה.
"אתה מאחר." היא קבעה עם חיוך.
"נחמד לראות גם אותך, רוז." גלגלתי את עיניי כשהתחלתי בנסיעה. רוזלי התחילה לדבר על מכירת סוף עונה בויקטוריה סיקרט, וממש הכריחה אותי לבוא איתה בערב לשם. הנהנתי בהסכמה, לא אהבתי את מסע הקניות עם רוזלי, אבל גם לא היה לי משהו טוב יותר לעשות במקום.
"כמעט שכחתי." הערתי פתאום והרמתי את השקית שהונחה לידי. "זה בשבילך. פיצוי על זה שאני אידיוט." חייכתי.
רוזלי קרנה וחיבקה אותי בחוזקה תוך כדי שאני מנסה להשאיר את עיניי על הכביש. היא מלמלה תודה כמה פעמים וצילמה את זה לחברות שלה שהתרגשו יחד איתה.
כשהגענו החנייה הייתה מלאה למעט כמה חניות שדרשו ממנו ללכת הרבה ברגל לתוך מבנה בית הספר. רוזלי התלוננה על זה שהעקבים ישברו לה, ושהכול באשמתי, אבל זה רק גרם לי להניד בראשי ולצחוק.
היום עבר רגיל, ולא נתקלתי בלורן במשך הזמן הזה. בכל פעם שחשבתי עליה שיניי נחשקו ורציתי למצוא אותה רק כדי לצעוק עליה שהיא הבריזה לי.
ציפיתי שהיא תגיע לפחות לשיעור המוזיקה, אבל היא לא הייתה שם. והייתי צריך להסביר בנביכות לגברת ווד שאני ולורן לא התאמנו על מה שהיא ביקשה. היא הנהנה ורשמה את זה במחברת שלה, גורמת לי לחזור בביאוס אל מקומי ולהמשיך בשיעור שלא מסתיים.
לאחר שלוש שעות של לימודים מצאתי את עצמי בספה בביתי, מדפדף בפלאפון ומגיב מדי פעם על תמונות עירום שרוזלי שולחת לי.
לאחר כמה דקות של חוסר מעשה, התקשרתי לג'ייס ושאלתי אותו את השאלה שבחיים לא דמיינתי שאשאל; "אתה יודע איפה לורן גרייס גרה?"
הקו היה שקט, ושניה לאחר מכן ג'ייס פרץ בצחוק שגרם לי לקמט את מצחי. "מה?" שאלתי בעצבנות.
"אתה לא באמת עומד ללכת אליה הביתה רק בגלל שהיא הבריזה לך נכון?" הוא שאל לאחר שצחוקו גווע מעט.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות." עניתי בנחישות ורק אז הבנתי כמה מגוחך אני נשמע.
"אחי, תעזוב אותה. היא לא שווה את זה. היא לא נורמלית הבחורה הזאת, אני לא יודע למה אתה מתעסק איתה בכלל." הוא אמר.
"היא הבת זוג שלי למשך כל הפרוייקטים הבאים. נורמלית או לא, אני צריך אותה כדי להצליח." עניתי כשנלחמתי בדחף להגן עליה.
"מה שתגיד," הוא מלמל בתגובה. "היא גרה בשדרות פוקס בכניסה הימנית, בית מספר 17 אני חושב. דן הסיע הסיע אותה הביתה פעם אחת."
"בסדר, תודה ג'יי-ג'יי."
"אין בעד מה. רק אל תעשה שטויות, דילן."
~
סליחה ענקית על ההמתנה ועל הפרק הקצר!
אוהבת אתכן.
