התרגשות קטנה בוערת בתוכי כשאני מתלבש בזריזות ונושא את רגליי אל המכונית שלי. אני לא מכיר את האיזור בו היא גרה, אבל אני מקליד את הכתובת בוויז ואני מתחיל בנסיעה שקטה.
אני לא יודע מה דפוק יותר, העובדה שאני הולך להתפרץ לה לבית או בכלל העובדה שאני לא מפסיק לחשוב עליה עד כדי כך שאני עושה את המעשה הטיפשי הזה. כך או כך, אני מסלק את מחשבותיי ונהנה מהמוזיקה המרגיעה שמתנגנת מתוך הרדיו.
הלב שלי דופק בחוזקה כשאני נכנס אל השכונה ומוצא חניה בדיוק מחוץ לבית. או מחוץ לבניין, יותר נכון.
זה בניין נמוך, נראה קצת ישן וחסר חיים. החצר הקטנה מקושטת בעשב שנראה כאילו לא טיפחו אותו במשך הרבה זמן. אני מנסה להתעלם מהרעד הקטן שעובר בגופי בזמן שאני מתקדם לתיבות הדואר כדי לראות באיזו דירה היא גרה. לבסוף אני מוצא אותה, או יותר נכון נדמה לי שזאת היא. אירנה גרייס היה כתוב שם.
קומה מספר 3, דירה מספר 5. שריריי היו מתוחים כשעשיתי את דרכי לשם בשקט ובניסיון לא לעורר תשומת לב מיותרת.
קולות הנקישה של נעליי במדרגות גרמו לי להילחץ ולרצות לחזור חזרה אל ביתי, אבל ידעתי שאני כבר כאן, ואני לא מוותר.
נעצרתי מול הדלת החומה, עם שלט צהוב קטן של השם אירנה גרייס שוב והרמתי את ידי כדי לדפוק.
בהתחלה היה שקט, והייתי צריך לדפוק עוד כמה פעמים כדי לשמוע את הצעקה מרחוק. "אני באה!"
זאת הייתה לורן, שפתחה לי את הדלת, לבושה במכנסיים רחבים וגופייה שחורה שחושפת קצת מבטנה. השיער האדום שלה היה פרוע ועינייה המאופרות בכבדות הביטו בי בבלבול.
"דילן?" היא שאלה בקול מופתע. היא סקרה אותי במבטה לשנייה, וסגרה את הדלת בזהירות מאחורה כשהיא התקדמה לכיווני. "מה אתה עושה כאן?"
"לא הגעת לבית ספר היום." מלמלתי. "והברזת לי אתמול."
היא נאנחה והסתובבה להביט במשהו לפני שחזרה אליי. "איך אתה יודע איפה אני גרה?" היא התעלמה מדבריי.
"ג'ייס אמר לי." עניתי כשהבטתי בעינייה.
היא נאנחה שוב, מנסה להביא בכל דבר אחר חוץ מעיניי. לבסוף היא מישירה מבט וממלמלת; "תיכנס."
אני צועד בעקבותייה בביישנות אל תוך הדירה. היא די קטנה, ואין בה הרבה רהיטים. בכניסה מונחת ספה אחת גדולה ושחורה, ומולה מזנון קטן עם כמה תמונות של אנשים שאני לא מכיר. אני מתקרב אל אחת התמונות שבה נראית לורן מחויכת ומחבקת מישהי מבוגרת ממנה. היא נראת מאושרת ומסופקת, משהו שאני בקושי מצליח להבחין אצלה עכשיו.
אני שומע את לורן מתקרבת אליי וכשהיא נעצרת היא מרימה את התמונה בידה. "זו סבתא שלי."
אני מרים את מבטי אלייה. "היא אירנה? בעלת הדירה?"
