DON'T FADE AWAY

chapter 39

P.V ליאם

חמש דקות.
שבע דקות.
עשר דקות.
הבטתי בשעון היד המוזהב שלי, שמתקתק בלי רחמים. הבטתי בדלת החדר שלי, שסגורה מול פניי, ותהיתי אם קליירי החליטה להתאפר, ובגלל זה לוקח לה המון זמן להתארגן לדייט שלנו.
"קליירי?" קראתי, נוקש בדלת המעוצבת להפליא שלוש דפיקות עצלות.
"האמממ?" אם לא הייתי חצי שעון על הדלת, לא הייתי שומע אותה. נשענתי על הקיר שמול הדלת, נועץ בה מבט מאשים.
"מתי את מסיימת?" היא מילמלה משהו לא ברור בתגובה. "אם תדברי בקול, אולי אוכל לענות לך." ציינתי.
"אני אסיים כשתפסיק להציק לי." נאנקתי. למה היא עושה כזה עיניין גדול? סך הכל אנחנו יוצאים לדייט בגלל השלג, שהתחיל לרדת בחוץ ולצבוע את העיר בלבן. למען האמת, אתמול התחיל לרדת השלג. אבל לא יכולנו לצאת אתמול. היינו עסוקים בלאכול ארוחת ערב עם מרי ואית'ן, ועד שחזרנו לבית כבר היה מאוחר מדיי. "אוף!! למה המזוודה הזאת תמיד נתקעת?!" שמעתי את קליירי צועקת בתסכול.
ואוי, אני לא מקנא בה. המזוודה שלה זה הדבר הכי נוראי שקיים בעולם. במיוחד כשהיא מנסה לדחוס בה את כל הבגדים שיש לה, ואני זה שצריך להרים אותה במדרגות לחדר.
"אם את לא יוצאת עוד דקה אני נכנס!" הכרזתי ברישמיות.
"לא לא לא!! אל תיכנס!" שמעתי משהו נופל בחבטה על ריצפת החדר. "אוף, קרציה!" החיוך התפרש על פניי.
"ממתי לוקח לך שעות להתלבש?" שאלתי בטון נוזף, מדמיין לעצמי את הפנים הזועפות שלה.
"אני סך הכל בחדר במשך רבע שעה! רבע! שעה!" החנקתי צחוק, שולח את ידי לעבר הידית, נושם עמוק.
"אני נכנס." הודעתי.
"לא!" הורדתי את הידית באיטיות.
התחלתי בכרזת הכבוד שלי בחיוך; "קבלו במחיאות כפיים סוערות.."
"ליאם, לא!" היא צווחה.
"את.."
"אני נשבעת שאני אשנא אותך!" היא קטעה אותי. החלטתי להמשיך בעקשנות;
"המדהים ביופיו,"
"ליאם!"
"עם השיער הרך במדינה,"
"תפסיק! אתה לא נכנס!"
"והעיניים שממוטטות כל בחורה.."
"תיכף אני אמוטט אותך!"
"קבלו אותי!" הכרזתי, פותח את הדלת ופוגש באף אחד. מצמצתי. "אממ איפה את?"
"מאחוריי הדלת. עוף מפה." סקרתי את החדר. על המיטה הייתה המזוודה האדומה של קלייר, פתוחה בגאון. ברחבי החדר היו מליוני בגדים פזורים בכל מקום; על המיטה, על הרצפה, אפילו תלוי על השידה.
"לא הבנתי, עוד לא התלבשת?" היא צחקה ביובש.
"כמובן שהתלבשתי. לתפארת." התנערתי בחוסר הבנה.
"אז למה את מסתתרת מאחורי הדלת?" שאלתי, מנסה להזיז את הדלת, לראות אותה כבר.
"מטומטם!!" היא צרחה, גורמת לי לסגת מיידית. "אני הייתי צינית! צי - נית!" במשך כמה שניות, רק בהיתי בנקודה לא ברורה, מפרק את המשפט שלה לגורמים בראש. ואז פשוט התפוצצתי מצחוק. "יופי, תצחק!" היא דחפה את הדלת, ואותי איתה בדרך אגב. "אבל תעשה את זה בחוץ!" הוסיפה, מעיפה אותי לבחוץ וטורקת את הדלת. נגבתי את דמעות הצחוק מעיניי.
קולה של קליירי נשמע מעבר לדלת כשהיא רוטנת שוב ושוב. הרגע שבו היא צרחה שהיא צינית מהדהד בזכרוני וכל רגע אני פורץ בצחוק מחודש. כיסיתי את עיניי בידי, לא יכול לעצור. "תמשיך לצחוק אם זה עושה לך טוב." הדלת נפתחה סוף סוף, ועיניי פגשו במגפיים השחורות הגבוהות של קלייר. הרמתי מבט, סוקר אותה באיטיות מכוונת. מהמכנסיים השחורים, שניראו כאילו הותאמו לה אישית, עד למעיל הלבן שמסתיר מעיניי את החולצה שלה, ומבליט את שיערה הג'ינג'י ועינייה הירוקות. היא לא התאפרה כפי שחשבתי, וניראה שלמרות שהיא כועסת עליי היא מחייכת.
אם כך הכל בסדר.
חייכתי בחזרה, מושיט לה את ידי. היא מיהרה לאחוז בה במבט ביישני. "את יפה מתמיד, קלייר." היא הסמיקה.
"אתה חתיך לא פחות." אמרה בקריצה, מחווה בראשה לחליפה האלגנטית שלגופי. "רק ש.." היא העבירה את ידה הפנויה על צאוורון המעיל, מיישרת אותו. "זהו." היא חייכה בסיפוק. "לאן יוצאים?" שאלה. משכתי אותה אחריי, מתעלם משאלתה, יורד איתה במדרגות לעבר הסלון, יד ביד, כפי שכל כך רציתי שיהיה.
עברתי ליד השולחן, לוקח את הארנק שלי ואת מפתחות ה B M W. "אנחנו יוצאים לאכול במסעדת יוקרה מדהימה ביופייה." היא גיחכה. "אני מתכוון לזה." אמרתי, מתאמץ לשמור על ארשת פנים רצינית. מבטה נאטם.
"אתה מתכוון לזה? אני, ומסעדת יוקרה?" הינהנתי, מושך אותה אחריי ויוצא מהבית, מהנהן לשומר בכניסה. "איפה מאט?" היא שאלה בגבות מכווצות.
"מה קרה שאיכפת לך ממאט?" היא משכה בכתפה. "הוא ביום חופש." היא הינהנה בחיוך, ניצרת במקומה וסוקרת את השלג בעינייה. צעדינו עשו עקבות בשלג, ואיכשהו מצאתי את עצמי מביט בה מציירת לב עם עקבותיה.
"מוקדש לך." היא אמרה בקריצה.
"מה מוקדש? את או הלב?" היא הזעיפה פנים, מוחקת את הלב ברטינות. צחקתי, תופס בה ומושך אותה חזרה לעברי. "כנסי כבר לאוטו. קר לי." היא התנתקה ממני בצחקוק, נכנסת למושב שלידי בזמן שאני נכנס ומתניע.
"לאיזה מסעדה - ?"
"אנג'לינה." היא הביטה בי בחוסר אמון.
"אתה באמת קורה לאנג'לינה מסעדת יוקרה?" שאלה.
הינהנתי. "יש שם אזור של VIP. זה מצרך דרוש בימינו." היא פרצה בצחוק מתגלגל שגרם לחיוך לעלות אוטומטית לפניי. התחלתי לנסוע במהירות נמוכה בגלל השלג, פונה בזהירות בין הרחובות.
"אוי, אם טום ישמע שאתה קורה לאנג'לינה מסעדת יוקרה.." היא אחזה בביטנה בניסיון להרגיע את הצחוק, מתנשפת. הבטתי בה בגיחוך, וחזרתי מיד להביט בכביש. תוך כמה שניות ידה מצאה את שלי, ואצבעותינו השתלבו.
"את קרה."
"אתה חם." אמרנו יחד. החלפנו מבטים בחיוך, ופניתי לחניה. חונה בזהירות בין שני רכבים גבוהים. כיביתי את המנוע, ופניתי להביט בקלייר.
"נצא?" שאלתי, מחווה בראשי לידינו. היא הסמיקה, מהנהנת ומשחררת את ידי. יצאנו מהרכב, ונכנסו בידיים שלובות מחדש לאנג'לינה. משב רוח חמים ונעים קיבל את פנינו. מלצרית נמוכה בעלת עור כהה ניגשה אלינו במבט משועמם, פניה מופנים לפנקס שבידה. "שולחן לשניים?" שאלה בטון מונוטוני.
"אני אשמח לשולחן לשניים, כל עוד הוא באזור VIP." היא הרימה את ראשה בחדות. עינייה ניפערו במבוכה.
"הו.. אני מצטערת אדוני. אממ.. חכו כאן, רק שנייה." התקדמתי אחריה לאזור ה VIP וחיכינו לה בחוץ בזמן שהיא הסיטה את הוילון שמפריד בין החלק הרגיל במסעדה, לבין חלק ה VIP. קלייר הביטה בי בנזיפה.
"למה עשית לה את זה?" הבטתי בה בחוסר הבנה.
"מה עשיתי?"
"הבכת אותה ככה." עינייה הירוקות כמעט חיררו אותי. חזרתי להביט בוילון.
"את הורגת אותי, אישה. תיזהרי עם המבטים שלך." היא צחקה בדיוק כשהמלצרית חזרה.
"אדוני, יש מקום. רק חשוב לציין שערכנו שיפוצים במסעדה, במיוחד בחלק הזה, וכבר אין חדר לכל אחד, אלא זה פשוט אזור שלם של VIP." כיווצתי גבות בזמן שהמלצרית נעה בחוסר נוחות תחת מבטי.
"היא מנסה להגיד לך שיש שם עוד אנשים כרגע ושאין אותה פרטיות שהייתה קודם." אמרה קלייר, מנסה להציל את המלצרית ממבוכתה.
"אה." מצמצתי. "כמה עוד אנשים יש שם?" שאלתי, מנסה להבין עד כמה אין את אותה פרטיות שהייתה קודם.
"יש שם בדיוק עוד זוג אחד מלבדכם." קלייר הנהנה לעברה בחיוך.
"זה בסדר, ליאם." הינהנתי.
"שולחן שני מימין בבקשה," תווי פניה של המלצרית נרגעו מעט. "מיד אבוא אליכם עם תפריט." היא מיהרה ללכת בצעדים רחבים. הידקתי את ידי על ידה של קליירי, מסיט בידי הפנויה את הוילון.
"נשים קודמות." הוספתי בקריצה. היא צחקה ונכנסה פנימה כשאני אחריה. החלק הזה של המסעדה היה מעוצב שונה לחלוטין מהחלק השני. הוא היה כולו בצבעים כהים, כשמנורות עדינות מאירות בזהוב פינות חשוכות. זה היה אלגנטי. וזה הראה כמה טום מומחה במה שהוא עושה. מוסיקה עדינה נשמעה בחדר הגדול, וקול צעדינו הדהד. קלייר משכה אותי אחריה לשולחן המיועד לנו, והעפתי מבט לזוג הנוסף שיש כאן. הם ישבו אחד ליד השניה, פנים אל פנים, כך שלא יכולתי לראות את פניהם. שיערה המתולתל של הבחורה כוסה על ידי המעיל השחור שעטף את כתפיה והיה גדול מגופה בכמה מידות. כנראה של הבחור, שיערתי.
התנערתי, מעביר את מבטי מהם ומתיישב במקומי, מול קלייר. קלייר נעה במושבה בחוסר נוחות. "הכל בסדר, קלייר?" היא הינהנה במבוכה.
"זה... פשוט מוזר לי." הינהנתי בהבנה, מושיט את ידי לעברה בחיוך שובב.
"אני בטוח שאם תאחזי בה תרגישי יותר בנוח." היא צחקה בשקט, אוחזת בידי בדיוק כשהמלצרית מופיעה לידינו. היא הניחה את התפריט על השולחן.
"זה התפריט. ומנת השף לא מצויינת כאן, אבל היא-"
"סליחה? מלצרית?" קול נשי ומוכר נשמע באוזני מהזוג הנוסף. המלצרית שניקטעה הביטה בנו במבוכה.
"זה בסדר, את יכולה ללכת אליהם. אנחנו ניסתדר גם בלי מנת השף." אמרה קלייר, מצילה את המלצרית מהמבוכה וגורמת לה למהר לעבר הזוג.
"הקול של האישה מוכר, נכון?" שאלתי. היא הינהנה בהיסח דעת, מושכת לעברה את התפריט. הבטתי בה בחיוך.
"מממממ... רביולי, פסטה, מרק דגים?" היא העוותה פנים. "פיכסה." הסתכלתי עליה, משועשע מהסיטואציה.
"אז אני מבין שבלי מרק דגים?" היא הינהנה בתנועות נחרצות, גורמת לי לצחוק.
"תודה רבה לכם שבחרתם לאכול אצלינו." קולה של המלצרית נשמע ברחבי החדר בזמן שהזוג נעמדו, נותנים לי יכולת לראות אותם בבירור. האישה התכופפה לכמה שניות, אז ראיתי רק את פניו של הבחור.
ראיתי רק את מאט.
עמדתי לזרוק לו הערה עוקצנית בחיוך, אבל האישה נעמדה. ואז קלטתי מי היא. וקפאתי.
קלייר הסתובבה בתגובה, להביט במה שמקפיא אותי, ובניגוד אליי, פחד התפשט על פניה. ידיי רעדו בזעם עצור, שעוד שניות יתפרץ, כשמאט הניח את ידו בשיפולי גבה של איב, אחותי הקטנה. נעמדתי בבת אחת, גורם לקלייר לעמוד על רגליה במהירות ולהתייצב בינינו עוד לפני שהם קלטו מה קורה. איב ציחקקה ממשהו שמאט התכופף ולחש באוזנה. "ליאם..." קלייר פנתה אליי בטון מזהיר. לסתי התהדקה עד שגרמה לכאב ראש עמום. "ליאם, תשלוט בעצמך." היא עמדה ממש מולי, אבל לא הייתי מסוגל להביט בה. המלצרית עזבה את החדר עם החשבון, ומאט אחז בסנטרה של אחותי, מטה אותו מעט אחורה ומנשק את שפתיה.
לא יכולתי לעצור את עצמי עוד. הזעם עיוור אותי. דחפתי את קלייר אחורה באגרסיביות, ובעוד היא צועקת עליי לעצור, אני אוחז בצאוורון חולצתו של מאט, מנתק אותו מאחותי. איב השתנקה בהלם. האגרוף שלי פגע בפניו עוד לפני שהוא קלט מה קורה, וגופו נהדף אחורה מעוצמת המכה. "ליאם, תפסיק!" שמעתי את קלייר במעומעם, אבל לא היה דבר בעולם הזה שיכול לעצור אותי כרגע.
"איך אתה מעז?" שאלתי בהתנשפות. עיניו החומות הביטו בי בלי פחד.
"ליאם-"
"איך אתה מעז?!" קולי עלה לצעקה וכמה אנשי צוות ניכנסו במהירות לחדר.
"אדוני, הכל-" המלצרית שפנתה אליי השתנקה. ידה עלתה לשפתייה בזמן שהיא סוקרת את המתרחש בעינייה. מזווית עייני ראיתי את קלייר אוחזת באיב בעדינות בניסיון להרגיע אותה. המלצרית מיהרה לעזוב את החדר יחד עם שאר אנשי הצוות.
"ליאם אני-" מאט ניסה שוב לפנות אליי.
"מה אתה?" קטעתי אותו, חוזר להביט בו בכעס. "מה אתה לעזאזל?!" התנשפתי שוב ושוב, חזי עולה ויורד במהירות. "איך אתה מעז לגעת באחותי?!" גופי רעד מזעם. "היא קטינה! איך אתה יכול--" שלחתי מבט לאיב, שהתכווצה מיד בין זרועותיה של קלייר, שנועצת בי מבט מאשים. "איך את נותנת לו לגעת בך?!" קלייר עטפה את גופה במגננה.
"עזוב אותה, ליאם." אמרה במבט מתרה.
"ליאם, חשבנו כבר במשך הרבה זמן לספר לך. פשוט לא ידענו-" ניסתה איב בקול חנוק.
"אז אתם יחד כבר--" נאנקתי, מרגיש אני מתחיל לאבד את זה לגמרי. "כמה זמן לעזאזל, אתם כבר ביחד?" הבטתי במאט.
"אני-"
"האגרוף הקודם שנתתי ממש לא הספיק לך, מה?" נעמדתי בעמדת מתקפה, מתכנן לפגוע בו שוב. פתאום קלייר עמדה בינינו. "זוזי." אמרתי מבין שיניים חשוקות. היא המשיכה להביט בי בעקשנות, שפתה התחתונה רועדת. "זוזי." אמרתי שוב.
"תלכו מפה." היא אמרה לאיב ומאט, מתלעמת ממני לחלוטין, ובאותו זמן, ממוקדת רק בי. "לכו." מאט מיהר לתפוס באיב ולגרור אותה אחריו. ידיי רעדו לצידי גופי, מכווצות לאגרופים.
"אני נשבע לך שאם לא תזוזי עכשיו, אני אזיז אותך בעצמי." אמרתי לקלייר, מביט בעינייה הירוקות.
"אתה אפילו לא קולט מה עשית, נכון?" שאלה.
"מה עשיתי?!" צעקתי. "הבן אדם נוגע באחותי והיא אפילו לא בת--" נאנקתי. "מה לעזאזל אני עושה לא בסדר? למה שום דבר לא בסדר?!" קולי עלה וירד שוב ושוב בכעס. לא היה ניראה שזה מטריד את קלייר.
"לא עשית שום דבר לא בסדר. רק הכית את מאט והוא מדמם מהשפה. אני לא יודעת איך דם משפיע עליך, אבל עליי הוא משפיע. ואם אתה תוזיז אותי, אני אלך אחריך. ואין לי חשק לראות את מאט שוב עם כל הדם הזה שיש לו על השפתיים." החנקתי נשימה. לעזאזל, לעזאזל, מי יודע מה הם עושים שם עכשיו? ולאן הם הולכים? ההורים שלי יודעים בכלל על הרומן הזה?
"אני חייב ללכת קלייר. אל תבואי אחריי." נהמתי, מנסה לפלס דרך החוצה. היא מיהרה להניח ידיים על חזי.
"ליאם, לא." נשכתי את שפתי, והתנתקתי ממגעה שך קליירי, מסתובב בחדר מצד לצד בכעס. בעטתי בשולחן עליו הם ישבו, והוא נפל בחבטה על הריצפה הבוהקת, כל הכלים שהיו עליו מתנפצים סביבי. קלייר השתנקה מאחוריי, אבל לא אמרה דבר. היא גם לא ניגשה אליי. במשך כמה שניות רק הבטתי בכל מה שהתנפץ סביבי. עצמתי עיניים בניסיון להרגיע את הנשימה הלא סדירה שלי, והסתובבתי לעבר קלייר. עיניי נינעצו מייד בשלה. ידייה רעדו, והיא עיקמה את אצבעותייה שוב ושוב.
"לעזאזל.." מילמלתי, שולח את ידי לעברה ומושך אותה אליי בחדות. "הפחדתי אותך. מצטער." ידיה לא החזירו לי חיבוק. היא דחפה אותי, מסתכלת עליי בכעס.
"לא הפחדת אותי אידיוט! הדאגת אותי! מה אם היית נפצע?!" ידיה התכווצו לאיגרופים קטנים. הבטתי בה המום. "כולם ברחו מפה, ואני נישארתי איתך. מה היה קורה אם היית נפצע? איך בדיוק הייתי-- לעזאזל, ליאם, לא הייתי יכולה לעשות כלום אם היית ניפצע!" קולה נחלש עם כל מילה, אבל נישאר יציב בתוקפנותו.
"א- אני מצטער." מילמלתי, ובאמת התכוונתי לזה. היא נאנחה. מתקרבת וכורכת את ידיה הרועדות סביבי. הגבתי מיד, מחבק אותה חזק בין ידיי. העולם מיד הצטמצם, וכל מה שיוכלתי לראות היה היא. היא והשיער הג'ינג'י המטריף שלה. הידקתי את זרועותיי סביבה. "אני בסדר," לחשתי לאוזנה. "הכל בסדר."

----------

כן...
אז... הינני כאן, שוב.
מקווה שאהבתם את הפרק :)
מודה לכל הקוראים המדהימים שלי, ולכל הקוראים החדשים, ולכל אלו שמוסיפים את הספר לרשימות קריאה ועוקבים.
לוב יו אול.
TA❤