כמעט אנושי

פרק 1: החורף הגיע

"בל? בל תתעוררי!!" 
השמש מבעד לערפל סינוורה והאירה את חדרי באפרוריות לא מוכרת. 
"בל! קדימה יש לך בצפר!!" קולה הצייצני של אחותי הקטנה התבהר יותר. 
"מה? למה מה השעה צוציקית?" מלמלתי בישנוניות וניסיתי להביט בשעון.
7:50
"מה?!?! פאק!!!" 
אני צריכה להיות בתיכון עוד עשר דקות לעזאזל!
"אני מקווה שלא שמעתי אותך מקללת ליד קייטי!" שמעתי את קולה הנוזף של אימי מהמטבח. קייטי צחקקה והתיישבה על מיטתי, מביטה בשעשוע בכאוס שמנסה להתלבש ולהסתרק תוך חמש דקות. 
לבשתי סוודר רחב ואפור שהיה קבור בארון, תחבתי את שוליו אל תוך הגינס השחור ונעלתי נעלי ספורט בלויות ושחורות גם כן. 
יום אפור-לבוש אפור. אין שום סיבה להתגנדר. 
אספתי את שערי החום שגווני השמש הספיקו לקשט, אחרי צחצוח מהיר נשקתי לקייט ולקחתי את האוטו של אבא בתקווה שהדבר הישן הזה יביא אותי לתיכון בחתיכה אחת. 
"בל נו באמת, לא מתאים לך לאחר ככה." גיחכה אימי, משועשעת מחוסר הקואורדנציה שלי להכניס את המפתח למנעול המחורבן שמסרב להיפתח.
"אמא, שמעת פעם על איחור אופנתי? זה מאוד טרנדי עכשיו, את יודעת." גיחכתי. היא גלגלה עיניה, הפריכה לכיווני נשיקה ויצאתי לדרכי.
כל העצים הירוקים, הכבישים המבריקים, החנויות...הכול נראה כל כך קודר ועצוב. 
"טוב נו, תמיד ידעתי שסוף העולם מגיע." מלמלתי לעצמי בשעשוע ומנסה להתעלם מהעובדה שלדבר לעצמי זה נורמלי לחלוטין. העיר שלנו תמיד הייתה שמשית, הטמפרטורות הכי נמוכות שנתקלנו בהם היו 22 מעלות, 
אבל היום? משום מה אין זכר לשמש כמעט.
התיכון שלנו גדול יחסית. לכל שלוש השכבות יש מתחם בביניין נפרד. הרגשתי מוזר כשרגליי פנו לביניין השמאלי והמרוחק יותר, זה שכבר מהשנה הראשונה היה נראה לי גדול ומפחיד מידי לעומת השאר.
לפני שנה הוא היה מכוסה בדשא ירוק בהיר, שבילי אבנים וספסלי עץ, פינות ישיבה בצורות סלעים על הדשא...עכשיו הכול מכוסה שלוליות וריח חזק על עץ רטוב.
 והשעה שמונה וחצי. 
שיט.
נכנסתי במהירות לכיתה שהייתה רשומה לי במערכת וכמובן, כל העיניים אליי. 
"הו אנאבל, שמחה שהצלחת להצטרף אלינו. מייקי הסבירה לנו שתאחרי, הכול טוב." מיס נורה חייכה אליי מבעד לקמטי הצחוק שלה. 
הסתכלתי מסביב וראיתי את מייקי מנופפת בידה, קורצת. 
ידעתי שאפשר לסמוך עליה. 
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה חזק "תודה אלופה" לחשתי בגיחוך. 
היא לעומתי לבושה בסוודר וחצאית מיני לבנים, חגיגית ומלאכית. שערה האדום קלוע לצמה אחת לאחור, עיניה הכחולות מביטות בי בשובבות האופיינית לה, מבעד לריסים המאופרים. 
"את יודעת, בקצב הזה תדמית ה'ילדה הטובה' שלך עלול להתערער. לאחר ביום הראשון? אפילו אני לא חשבתי על זה." גיחכה. 
גלגלתי את עיני והתעלמתי מההערה הזאת. לא אהבתי את זה שנדבקה אליי תדמית כלשהי.
מה רע בלרצות לבחור בשקט? 
אין שום סיבה להכניס את עצמי לדרמה כלשהי, יש לי מספיק מזה בבית. 
אנשים אוהבים להדביק תוויות לכל דבר, כנראה.
כשהגיעה ההפסקה לאחר כל ההודעות של פתיחת השנה, התיישבתי עם מייקי בפינה במסדרון- שוב התחיל לרדת גשם. נו באמת.
"מישהו מוכן להסביר לי למה דווקא בשנה שאנחנו אמורות לחגוג בה כל יום בערך יש מזג אוויר כל כך מחורבן?" היא נאנחה בחוסר שביעות רצון שאופייני לילדה שלא קיבלה את הסוכרייה שרצתה. 
גיחכתי לפניה הזועפות וזרקתי לעברה עיפרון "את יודעת שזה סימן." אמרתי לה בחיוך משועשע 
"סימן?"
"כן. שהגיע הזמן להתנזר קצת ולבלות יותר זמן איתי, מעצבנת." גיחכתי. 
למייקי אין הפסקה בין פרדה מחבר אחד לאחר- לה יש את הפחד הזה של להיות לבד. 
היא כמובן תגיד שהיא פשוט מכורה לסקס, אבל אני מכירה אותה מספיק זמן כדי לדעת שהיא פשוט לא מכירה משהו אחר. 
היא משכה בכתפיה "אולי את צודקת, במילא הייתי כבר עם כל החתיכים. כל השאר משעממים תחת. 
אבל! זה רק נותן לי זמן להתמקד בך, גברת מתחסדת." היא נעצה בי את מבטה השובב והמוכר- אוי לא.
נאנחתי בייאוש ואוטומאטית הרגשתי עייפה יותר. 
"מייקי, את יודעת שיש לי דברים חשובים יותר לדאוג להם. " מלמלתי. היא חייכה בהבנה,
 "אבל את מבינה שאת צריכה קצת כיף לעצמך. נכון? מבטיחה לך שברגע שתתחילי ליהנות קצת את תראי כמה זה משחרר. לא מדברת איתך רק על שריפת קלוריות במיטה, אלא פשוט להפוך את החיים שלך לקצת פחות...בנאליים." היא אמרה בטון זהיר כי ידעה שהמשפט האחרון יעצבן אותי. 
"מייקי, עזבי, אני חוזרת בי. אל תתנזרי כי אחרת לא אשרוד את הצורך שלך להרעיף עליי את הדחף המיני שלך." ובאנחת ייאוש הצלחתי להשתיק אותה לעוד כמה ימים.
"-מייקי! את לא מבינה!" לפתע טינה מהכיתה המקבילה הגיחה מאחורינו- הן בסוג של תחרות, מי משיגה את השווים ביותר. שערה הבלונדיני סולסל מלאכותית, ומשום מה היא חושבת שללבוש שמלה שחורה קצרה במזג האוויר הזה לא יעלה לה בצינון מגעיל למחרת. 
כרגיל, התעלמה מקיומי ומייקי באיפוק חייכה אליה- צביעות שהעדפתי לא לפתח.
"את לא מבינה!! הצטרפו אלינו שניים חדשים. ואחד מהם הוא... לוהט אחותי פשוט...אלוהים!" היא נשענה על מייקי כאילו עומדת להתעלף ואני ניסיתי להחזיק את הבחילה שלי.
מייקי כמובן שנדלקה על זה. 
"הופה!! ואני דאגתי שלא אמצא מישהו מתאים. בלץ' אכפת לך??" היא הסתכלה עליי בתחנונים והנהנתי בשעשוע. 
מסכן החדש. ברגע שמייקי נתפסת על מישהו, היא תהפוך את זה לצייד עד שהוא ייכבש ויזרום איתה. 
נשארתי לשבת בפינה, משעינה את ראשי עם האוזניות והמוזיקה. 
מה, אני עד כדי כך בנאלית? לא באמת. 
וחוץ מזה, יותר מזה אני לא צריכה בחיים. כל מה שחשוב לי כרגע זאת קייטי...ואולי שוקולד. כן, שוקולד זה גם חלק דיי קריטי בחיי. 
וזהו. 
טוב אולי גם איזה אמבטיה חמה עם נרות, קולטריין שיתנגן ברקע ו-
"אממ, סליחה?" נשמע מבעד למנגינה קול חלק וצח שהקפיץ אותי ממקומי. הסתובבתי לאחור והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה עיניים בצבע שמזכיר את העננים האפורים בחוץ. כשהבטתי לתוכן ניסיתי להבין אם באמת נשמעים גשם ורעמים בחוץ, או שזה רק נשמע ככה בראש שלי כשהבטתי אל תוך עיניו?
כשהצלחתי לצאת מהמבט שלו, הצלחתי להתרכז בתווי פניו. הן היו לא מוכרות- בכל זאת, שלוש שנים עם אותה השכבה...אני יכולה לזכור את רוב הפרצופים. ואת התווים החדות האלה, הלסת הבולטת, אפו ישר ומחודד, הזכיר לי קצת כמו אל יווני-אי אפשר לשכוח. עורו שזוף מעט, מבליט את עיניו עוד יותר.
שערו פרוע כהה וסתור, אך נראה דיי רך ועדין בניגוד למבנה גופו השרירי. 
"...אממ?" הוא נראה מבולבל מהבהייה שלי, ונזכרתי שאני צריכה להגיב. 
"כן?" כיחכחתי בגרוני במבוכה מההלם וקמתי ישר, אוטומאטית מתכננת לברוח- ואולי גם להגיד למייקי שכנראה שהתלמיד החדש נמצא כאן. שלא תפספס אותו. 
"אני מחפש את כיתה 334? אין לי מושג כל כך מה הולך כאן עם הכיתות. זה אמור להיות פיזיקה."
הקול שלו היה מהפנט בצורה לא נורמלית. אין סיכוי שיש משהו שמזכיר לי את הרוך של צמר גפן, או כרית נוצות אחרי לילה ארוך...
מייקי הולכת למות עליו. ניסיתי להסתיר את החיוך הממזרי כשאגיד למייקי שפגשתי אותו ושחסר לה שהיא לא תתפוס אותו לפני טינה. 
"אממ...אז את יכולה לעזור לי?" הוא הרים גבותיו, בהבעתו ראיתי שהוא מפקפק ביכולת השכלית שלי לתקשר עם בני אדם. הבנתי אותו, אחרי הכול אני עדיין ממשיכה לבהות בו. 
"א-אממ כן סליחה, לא הייתי מרוכזת. אממ אתה באותה כיתה עם מייקי ואיתי. אם באלך לחכות לה רגע אפשר ללכת לשם יחד." חייכתי אליו בתקווה שלא יבין כמה שאני עדיין פאקינג מוקסמת ממנו. 
הוא מצמץ בהיסוס והנהן בזהירות.
עמדנו במבוכה זה לצד זו- אל יווני לצד..אפרוח מסכן? 
כשמייקי לבסוף הגיעה עיניה נפערו. היא הרימה גבותיה אליי וקרצתי אליה מבלי שהוא ישים לב. היא חייכה את חיוכה הגדול והמפתה, זה שאוטומטית גורם לכל אחד ליפול לרגליה, והתחילה לדבר איתו בזמן שצעדתי מאחוריהם. 
הסתכלתי על גב חולצתו השחורה, מנסה להבין למה ברגע שהוא התרחק התחלתי לנשום כרגיל, כשקיבלתי שיחת טלפון מאימי. 
"היוש אמא, כן אני חיה את לא צריכה לדאוג, הרכב החזיק מעמד." גיחכתי.
"מתוקה...קייטי שוב מאושפזת."
התיק נשמט מידי. לא שמעתי את המשפט הזה המון זמן. מייקי הסתכלה לאחור והביטה בי בדאגה, רצה לכיווני- והיא הכירה את המבט הזה. היא חיבקה אותי חזק ביד אחת ובשנייה אספה את דבריי. היא מכירה את הנוהל. "סורי, נקבע מחדש?" היא חייכה אל החדש בחיוכה הקסום והוא הביט בי בבלבול- אם מקודם הוא תהה אם אני שפויה, כנראה שעכשיו עניתי לו. 
"קייטי תהיה בסדר בל, את יודעת שהיא פייטרית." היא מלמלה כשפתחה את האוטו שלי והתניעה במיומנות מהירה מידי. אני לא הצלחתי לחשוב על כלום.
"אוף סורי מייקי, אני בסדר- לכי תתפסי אותו."
"סתמי." 
ניסיתי להבין מקולה של אימי אם זה אישפוז קל, בדיקה קטנה...היא הייתה בסדר הבוקר לעזאזל.
אך ברגע שנכנסנו לחדר ההמתנה, ההבעה המבועתת של הוריי הסבירה הכול.