כמעט אנושי

פרק 17: החלק שמשלים הכול.

אחרי שהם השכיבו את קייטי בחדרה התיישבנו בסלון. הם הביטו בי מודאגים וחוששים.
"אני אתמודד עם זה, פשוט תגידו." נאנחתי. לא חושבת שיש משהו גרוע יותר מלעבור גיהנום.
אמא נשמה עמוק כמתכוננת ולקחה את ידי "זאת הייתה השנה שלקחנו אותך בפעם הראשונה לקמפינג." היא נאנחה,"אבל ביום השני הלכנו ביחד במסלול, היית שקטה כל כך...לא שמנו לב שסטית ונעלמת לנו." דמעות אשם פרצו את עיניה.
למה אני לא זוכרת את זה?
אבי המשיך, "חיפשנו אותך במשך ארבעה ימים. כל יחידת משטרה ומסוק היו על רגליים, לא מצאו אותך בשום מקום." נאנח. לשניהם כאב בעיניהם.
"ואז ביום החמישי- פתאום ישבת בדיוק איפה שנעלמת לנו בהתחלה, וחיכית. היית שלווה כל כך, בריאה- אפילו לא שריטה." 
הרמתי גבות.
"היינו כל כך שמחים שמצאנו אותך," אימי משכה באפה "אבל חזרת טיפה אחרת. נראית כל כך שמחה...הדבר הראשון שאמרת לנו זה שמצאת חברים חדשים." גיחכה.
"ביקשת שנתחיל לקרוא לך 'בל', אבל לא יכלת להגיד לנו מה קרה לך. לא משנה כמה פסיכולוגים עברנו בשנה, את לא זכרת דבר, אבל עם זאת ככל שהזמן עבר נהיית עצובה, היית בוכה בלילות וכששאלנו מה קרה אמרת שאת מתגעגעת, אבל לא ידעת להגיד לנו למה." 
גירדתי בעורפי. "הזוי ששנה שלמה נמחקה לי מהראש." מלמלתי. אחזתי בידיהם "היי, אין לכם מה להרגיש אשמים, אני כאן לא? נשמע שהייתי צוציקית רצינית." גיחכתי. חיבקתי אותם וסימסתי לדמיאן שאני נוסעת אליו. אני חייבת לדבר איתו על זה.
כשהגעתי אליו הוא חיכה לי עם טייקאווי שהזמין, התיישבתי לצידו. 
"חיכיתי מתי תחליטי לספר לי מה עובר עלייך." גיחך בשעשוע ושיחק באצבעו עם קצוות שערי. 
"פשוט...הרגשתי שאני מתחרפנת, אבל ההורים שלי סיפרו לי משהו מוזר." מלמלתי וסיפרתי לו הכול כולל על החלומות. הוא הביט בי, מקשיב והבלבול מיהר להגיע.
"מוזר...אני לא זוכר שום דבר מהילדות. ולא הגיוני שנפגשנו בעבר..." מלמל ונשען לאחור כמנסה לעכל. "אבל אני יודע מי יכול להגיד לנו מה התשובה." נאנח. "השאלה אם את רוצה לשמוע אותה?" שאל והביט בי.
נשכתי את שפתי והנהנתי.
"אוקיי." נאנח והזדקף, עצם את עיניו.
לאחר כמה שניות מבלבלות של שקט הרגשתי משב רוח קריר.
"היי, גבריאל." דמיאן לחש ופקח את עיניו. הסתכלתי מסביב בבלבול ומאחורינו נעמדה דמות גברית וגבוהה לבושה בכותונת לבנה. שערו היה מתולתל ובהיר ועיניו כחולות כהות. 
הזדקפתי במהירות, מבוהלת. "קראת למלאך?!" מלמלתי בהיסוס. דמיאן הנהן "לו יש את כל התשובות."
הדמות הגברית חייכה אלינו. "שלום, שמח לראות שאתם בסדר." הוא נשען על הבר מאחוריו. "אני מבין שיש לכם שאלות?" קולו העמוק גרם לי להרגיש לא בנוח עם המראה הפיג'מתי שלנו.
סיפרתי לו את הכול וגבריאל לא נראה מופתע בכלל. הוא הנהן וחייך ולבסוף נאנח. 
"אז התחלת להיזכר...מעניין למה." מלמל והביט בדמיאן.
"בגיל חמש את באמת הלכת לאיבוד. את החלקת ונפלת מגובה רב. זה היה מוות וודאי." 
עיני נפערו בהלם ודמיאן הביט בי מופתע. 
"חיכינו לך. אבא שלי הכין עבורך את המקום המיועד לנשמות טהורות." נאנח כאילו היום הזה מבחינתו קרה אתמול. 
"מה זה אומר, נשמה טהורה?" קטעתי אותו. הוא גירד בעורפו "לא חושב שתצליחי להחזיק מעמד אחרי שאסביר לך."
הנהנתי כמסכימה, אני מרגישה על סף קריסה בכל מקרה.
דמיאן החזיק בידי כמנסה להחזיק את השפיות שלי. "תמשיך את מה שהתחלת להגיד מקודם." לחשתי, הוא הנהן בהבנה.
"כשקלטנו שלא הגעת התחלנו לדאוג. הבנו שמשהו לא בסדר. חיפשנו אחרייך ומצאנו אותך משחקת בין בני לילית, לצד דמיאן." גיחך.
דמיאן בהה בו, קפא.
"בכל מקרה, הדרכים שלכם הצטלבו גם אז. הייתם כמעט בלתי נפרדים." חייך. 
"אבל בני הלילית חזקים, גן העדן לא היה מצליח לעמוד בכוח שלהם. לכן אבי שלח אותם להשגיח על הגיהנום אבל כשהוא ראה את הקשר המיוחד שלכם, החליט שלא להתערב בו. הוא רצה להשאיר את דמיאן איתך אבל לא ידענו אז כמה כוח יש לו. הפרחח הזה הצליח להחיות אותך והחזיר אותך לעולם בני האנוש." גבריאל הרים גבות אליו כמו אבא שנוזף בבנו. 
הסתכלתי על דמיאן, מוכת הלם וראיתי שהוא כמוני, לא מבין מה לעזאזל קורה.
"אני חייב להודות, אנחנו עדיין לא מבינים איך דבר כזה יכל לקרות. אבא שלי התחרפן." הוא צחק,
"החלטנו למחוק את הזיכרון של שניכם כמה שיכולנו, לא רצינו שמישהו ידע על כך. לצערנו לוציפר שמע עלייך והחליט שינסה להשיג אותך. לכן שלחנו גם את דמיאן לגיהנום כדי שביום שלוציפר יצליח, אתה היחיד שחזק מספיק לעצור את זה."
בזמן שעיכלתי את זה גבריאל ניגש לדמיאן, הניח ידו על כתפו. "אני יודע שאתה חושב שאנחנו מענישים אתכם, אבל ההיפך הוא הנכון. 
בלעדיכם, העולם שאבא יצר היה הופך למקום של הרס ורוע. לוציפר לא יכול לעשות שום דבר כשאתם משגיחים על המקום הזה." מלמל. דמיאן השפיל את מבטו, ראיתי את התסכול בעיניו.
גבריאל הזדקף והביט בשנינו, הוא בחן את גופי משום מה. "אני יודע שאתם ביחד. ואני בטוח שאתה מודע לכך שכוחות האלמוות עם הזמן יאבדו ואתה תהפוך לאנושי מבלי שתשימו לב. זה אומר שאתה פגיע בדיוק כמו אנאבל, וזה אומר ששניכם צריכים להיזהר יותר." הוא הרים גבות ועל שפתיו חיוך קטן וממתיק סוד. דמיאן בא לשאול אותו למה הכוונה אבל כשקמתי ממקומי כדי לקחת כוס מים, חולשה תקפה אותי וגרמה לגופי לקרוס. 

כשפקחתי את עיניי הייתי בחדר לבן עם עירוי מחובר לזרועי. דמיאן הביט בי בחיוך קטן ומודאג, ישב לצידי והחזיק את ידי. "מה קרה?" מלמלתי בקול צרוד כשהבנתי שאנחנו במרפאה מקומית. 
"התעלפת. מה שדיי ברור אחרי כל הטירוף שגילינו. הם לקחו לך בדיקות דם ליתר ביטחון." נאנח וליטף את מצחי. 
"איך את מרגישה?" שאל בהיסוס.
"מוזר. " מלמלתי, חיוך קטן עלה על שפתיי "אבל עכשיו אני מבינה למה מה שאני מרגישה כלפייך חזק כל כך. אני מרגישה שעכשיו הכול הגיוני ולא הגיוני פתאום."
הוא חייך, רכן לנשק אותי בחום והנהן כמסכים. 
האחות נכנסה וחייכה אלינו בהיסוס קל. 
"אממ, הבדיקות חזרו ומצאנו את הסיבה לעילפון." היא התחילה להגיד אך הסתכלה על דמיאן. 
"זה בסדר, " חייכתי אליה ואחזתי בידו, כנראה שזה לחץ דם גבו-
"מיס פריי, את בהיריון." היא קבעה.

מה?!