פרק 15: גורל.

467 32 6
                                    

ליבי הלם בחוזקה. "לא דמיאן-" לחשתי אבל אחיזתו התהדקה כדי להשתיק.
"אולי כדאי שאקיים את החלק שלך בעסקה, בכל זאת רצית למות, לא כך? " לא יכולתי לראות את הבעתו של השטן, אלא רק לשמוע בקולו את הנבזיות.
לסתו של דמיאן התהדקה "אחרי שתשחרר אותה." סינן.
עיניי נפערו בהלם והזדקפתי להביט בו. 
הוא רצה למות? 
היצור היפייפה שאוחז בי כרגע, זה שלמרות הכול אני לא יכולה שלא לאהוב אותו- רוצה למות?
הידקתי את אחיזתי עוד יותר כמנסה להבהיר לו שאני לא אתן לו לעשות את זה.
אני מעדיפה שיפגע בי עוד אלף פעם מאשר שלא יתקיים יותר, פתטי עד כמה שזה נשמע. 
לא הצלחתי להבין כמה שדים מתקדמים לכיווננו, עשרות אם לא מאות. הם כולם נראו אנושיים, חלקם צעירים יותר וחלקם מבוגרים יותר, נקבות וזכרים- כולם מרהיבים ביופיים עם עיניים כהות ומבעיתות. לכולם הבעה נחושה.
דמיאן שחרר אותי אבל רק כדי שלורנס יתפוס אותי. במהרה הייתי מוקפת באחיו- לא הצלחתי לראות את דמיאן יותר בחזית, רק את כנפיו מבצבצות מהראשים שלהם. 
"לא לורנס!! בבקשה!" צרחתי אך הוא התעלם מהתחנונים שלי והמשיך לאחוז בידי, ידו מתכוונת לכסות את עיני כאילו משהו נוראי עומד לקרות.

דחפתי את לורנס ממני וברגע שהתנתקתי ממנו רצתי לחזית, דוחפת מעצמי כל יד נוספת שניסתה לתפוס בי בדרך. רגע לפני שלוציפר הרים את ידו לכיוון דמיאן נעמדתי ביניהם. דמיאן תפס בי במהרה והביט בי בכעס. 
"לא!" סיננתי בעצבים 
"זה מה שרציתם?! שכל הגיהנום יעמוד על רגליו?!"  צרחתי והסתכלתי על שניהם בכעס 
"אני לא אתן לך להוביל את האחים שלך למאבק- בטח שלא בגלל מישהי כמוני! " הסתכלתי על דמיאן שהיה מופתע.
"ואתה!-" הבטתי בלוציפר שמבטו המשועשע הרתיח אותי יותר "-אנחנו עומדים לעשות עסקה." הבטתי בו. 
עיניו של דמיאן נפערו ושמעתי קריאות מחאה מהאחים שלו. 
"לא בל-" השתקתי אותו במבטי והחזרתי אותו ללוציפר, שחייך כמרוצה. 
"אתה לא תפגע בהם, אפילו לא בשערה אחת. וכשיבוא יום ואמות אני אגיע לגיהנום גם אם מקומי יהיה בגן עדן." סיננתי, מרגישה את ליבי דופק בחוזקה.
חיוכו התרחב כמסופק מההצעה שלי.
"לא!" דמיאן נהם-בפעם הראשונה שהרים עליי את הקול בצורה כזו. כנפיו התקפלו חזרה לשכמותיו והוא נעמד מלפניי. 
"מספיק."
נשמע פתאום קול רם, קול שהדהד ברחבי האולם וגרם לכולם להירתע- כולל לוציפר.
כיסיתי את אוזניי כי הקול הזה הכאיב לי. 
"גבריאל?! מה אתה עושה כאן?!" קולו של לוציפר נשמע...חושש?
שמעתי את דמיאן נושף בהקלה. הסתכלתי מבעד לכתפו וראיתי דמות בוהקת בלובן שסינוור את עיני, נאלצתי לעצום את עיני. "דמיאן, זה...?" מלמלתי בהפתעה
"כן, מלאך." לחש בשקט
"כשחשדתי שאתה מתכנן משהו לא ציפיתי שתעשה משהו כזה, אחי." קולו המהדהד של גבריאל השרה בי רוגע לא מוסבר. 
"הבאת לכאן בת אנוש? אתה קולט את האיזון שהפרת? ועוד להתעסק עם בני לילית...אתה מבין שאבא לא יעבור על זה בשקט, נכון?" סינן בכעס.
"מה הוא יעשה? יזרוק אותי לגיהנום?" גיחך לוציפר 
"בתור התחלה אתה תשתחרר את בת האנוש ואתעסק איתך אחר כך.  ואתם- בני הלילית, תחזרו לעבודתכם. הגיהנום יקרוס אם לא תדאגו לו. אבי יהיה גאה לשמוע שנרתמתם לעזור למישהי חשובה לו. יש לכם הגנה מלאה."
ליבי התכווץ. חשובה לו?
שמעתי היסוס מאחוריי והבנתי שהם נסוגו לאחור. 
כשדמיאן הסתובב לעטוף אותי בחיבוק, הוא הרים אותי כמו כלה והחל ללכת, עדיין לא העזתי לפקוח את עיני. 
ברגע שהרגשתי במשב הרוח החמים הבנתי שיצאנו משם. 
"דמיאן," גבריאל קרא מאחורינו, הוא נעצר. "אני מודה לך שקראת לי. " 
פקחתי עיני והרמתי מבטי לדמיאן כי לא העזתי להביט לכיוון קולו של גבריאל, הוא הביט קדימה והנהן. 
"תדאג לה." אמר גבריאל. "אתה יודע שלא נפגשתם במקרה, נכון?" 
דמיאן הרים גבות מבולבל כמוני. "יש סיבה לכך שאתה חזק יותר מהאחרים, לכך שאתה לא נכנע למי שנידונת להיות. אבא שלי רצה שהגורל שלך ייקשר בשלה. אתה המגן שלה. אני מבקש ממך שתמשיך להיות כך לא משנה מה יידרש." קבע.
הוא מצמץ בהפתעה מוחלטת והשפיל מבטו אליי. 
לא יכולתי שלא לחייך מבעד להלם שלי- הושטתי ידי ללחי שלו, הוא רכן לעברי ונישק את שפתיי ברעב. הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שאני לוגמת ממים אחרי הליכה ממושכת במדבר.
כשהזדקפתי כדי להסדיר את נשימתי קלטתי שאנחנו בדירת הסטודיו שלו. הוא הוריד אותי בעדינות והצצתי בשעון הקיר- 
עברו רק שעתיים?!

רק ההגעה למגדל הרגישה לי כמו שלוש שעות! 
הוא גיחך "אין כל כך קונספט של זמן מהמקום שאני מגיע." לחש והעביר את ידו בפצע במצחי, הרגשתי פתאום הרבה יותר טוב וכשגיששתי אחר הפצע ראיתי שהוא נעלם. 
אחרי שהתקלחנו קרסנו על המיטה בתשישות. 
"דמיאן...מה קרה לך שם?" לחשתי בהיסוס. גופו התקשח. החבלות נרפאו, אך מבטו נראה אחרת. 
הוא הזדקף לפתע "את לא אמרת לו מה הפחד שלך במקרה, נכון?"
הנדתי ראשי לשלילה. הוא נשף בהקלה. 
"ללוציפר יש דרך מעניינת לענות." מלמל במרירות. "הוא גורם לך להגיד מה הפחד שלו ומשתמש בזה. "
"ומה הפחד שלך?" שאלתי והזדקפתי כדי להביט בו. 
"לאבד אותך." לחש ועצם את עיניו "חוויתי את המוות שלך שוב ושוב..." קולו חנוק מכאב. עטפתי לחבק אותו בדאגה.
"אני מצטער כל כך, על הכ-"
"-דיי." לחשתי, "שלושת החודשים האלה היו קשים, מאוד. אבל הם כלום לעומת מה שאתה עברת." מלמלתי "רציתי לעבור הלאה, רציתי לשכוח אותך- אבל לא הייתי מסוגלת..." 
נשקתי לשפתיו "אני לא רוצה שתחזור לשם. אני רוצה שתישאר כאן, איתי." 
הוא הנהן והידק את החיבוק "תמיד, עד שיימאס לך ממני." גיחך. 
הסתכלתי עליו, תוהה אם הסיבה לרגשות העזים והלא נורמליים שאני מרגישה כלפיו היא כי זה מה שהגורל התכוון שיקרה? מעולם לא האמנתי שאנשים נולדים אחד למען השני, או נוצרים לייעוד מסוים. למרות שרק היינו שלושה חודשים ביחד אני מרגישה שהכרנו הרבה לפני.
גבריאל אמר שהייעוד של דמיאן הוא להגן עליי. למה אני חשובה להם כל כך? 
הם התכוונו לכך שנאהב אחד את השנייה?
פתאום הכתה בי ההכרה שהייתי מוכנה לעבור את הגיהנום למענו, שהוא היה מוכן להקריב את הגיהנום למעני...

כשהתעוררתי למחרת מבטי ישר חיפש אחריו. אני תוהה אם הפחד שהוא יעלם לי לפתע יתמוגג מתישהו.
אבל הוא היה שם, שוכב לצידי ומביט בי בחיוך המאוהב שלו. החיוך שלא חשבתי שאראה יותר.
חיבקתי אותו, מנסה להסתיר את החשש. הוא נאנח "אני יודע שהכאבתי לך, ואני אנצל כל יום בחיי כדי לתקן את זה." לחש לי ונשק ללחיי, "כמה ימים אמרת להורים שלך שאת נעדרת?" 
"חמישה. " משכתי בכתפיי. חיוכו השובבי עלה על פניו והוא רכן לנשק את שפתיי "מה דעתך שנטייל בזמן הזה לכל מקום שתרצי בעולם?" 
הפרפרים בבטן השתוללו. "לכל מקום?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן.
"תפתיע אותי." לחשתי בהתרגשות, הוא צחק והלך להכין לשנינו קפה. קמתי כדי להחליף בגדים וחיפשתי אחר המסרק שלו באחת מהמגירות-
כשעיני נפערו למראה קופסת תכשיטים מרובעת וקטנה, מוסתרת מתחת לערמה של דפים.





כמעט אנושיWhere stories live. Discover now