כמעט אנושי

פרק 12: נידון להרס.

דצמבר
ינואר
פברואר
כל חודש שעבר הרגיש בדיוק כמו הקודם לו. 
 מלא בריקנות, אכזבה, כעס, בדידות.
הדבר היחיד שהחזיק אותי כל הזמן הזה הוא קייטי. הנסיכה הקטנה שלי שרק מולה לא יכולתי להראות את השבורה שבי.
באותו היום סיפרתי לכולם שדמיאן היה צריך לטוס חזרה. לא רציתי לספר להם שהוא נטש אותי כאילו כל הזמן שבילינו ביחד היה חסר משמעות בעיניו. לא רציתי שיחשבו שאני פתטית, בוכה על בחור שלא יבכה עליי,
שהם צדקו, שבסך הכול הייתי זמנית עבורו.  
זה היום האחרון לפני חופשת אמצע סמסטר. כולם בכיתה מסביבי מדברים על התוכניות שלהם, ההתרגשות שלהם העיקה עליי.
"היי, בל." שמעתי את קולה של מייקי לצידי. 
כל הזמן הזה ידעתי שהיא ניסתה לדבר איתי, אבל לא היה לי כוח להתמודד איתה, לא היה לי כוח להתמודד עם כלום.
זה הזוי, איך שלושה חודשים עם מישהו יכולים להשפיע עליי כל כך. למה אני לא יכולה להיות נורמלית?
אנשים אחרי זוגיות של שנים לא מתפרקים כמו שאני מתפרקת. 
"היי." לחשתי מבלי להביט בה. הייתי עייפה מידי מכדי לזייף חיוך, הלילות שלי הפכו לסיוט בפני עצמו.
"מה התוכניות שלך לשבועיים?" היא חייכה בניסיון ליצור שיחה. משכתי בכתפיי "קייטי." 
היא הנהנה בהבנה והתיישבה לצידי. "אני מתגעגעת אלייך. מאז שדמיא-"
"אל." עצרתי אותה. לא יכולתי לשמוע את השם שלו מבלי שזה יכאיב לי.
היא נאנחה "אני פשוט רוצה שתדברי איתי. אני דואגת לך." לחשה.
"תראי בל,  אני מצטערת. אוקיי? אני באמת באמת מצטערת. הייתי חברה גרועה, לא תמכתי בך למרות שזאת הייתה הפעם הראשונה שכנראה התעניינת במישהו, הייתי צריכה להיות שם בשבילך. וכל כך רציתי! אבל פחדתי שזה מאוחר מידי..." מלמלה והשפילה מבטה.
"מייקי, זה כבר לא באמת משנה." נאנחתי ועברתי להביט בה, נטולת הבעה.
"אני יודעת...פשוט..מאז שהוא עזב אני מרגישה שהלכת לאיבוד. " לחשה. 
מצמצתי והשפלתי מבטי. 
"למרות שלא הייתי איתך פיזית, השגחתי עלייך. כל פעם שראיתי אתכם ביחד רציתי רק לוודא שאת באמת מאושרת, ושהכוונות שלו כנות. וראיתי כמה הייתם מאושרים ביחד, אני מצטערת שהוא היה צריך לטוס. אני לא רוצה שתרגישי שאת לבד, אני כאן- אוקיי?" 
דמעות נקוו בעיניי וכל מה שיכולתי לעשות זה להנהן.
פתאום קלטתי כמה שאני הייתי צריכה אותה. היא משכה אותי לחיבוק. 

~דמיאן~

"עוד כוס, מר גריי?" שאל הברמן בעודו מפלש כוסות. הנהנתי. 
בזמן האחרון טסתי לכל מקום אפשרי כדי להתרחק ממנה, לאחרונה תקפה אותי הרגשה שעוקבים אחריי.
ללא התחושה הזאת, כנראה שהייתי ממזמן חוזר אליה. 
כל רגע אני רק חושב לעצמי מה היא עושה עכשיו, מה היא חושבת, אם היא כבר שכחה ממני ויש לה מישהו אחר?
באחד מהספרים שמצאתי בכנסייה ישנה היה כתוב שהשדים המקוללים ביותר נידונים לרגשות הרס בלבד,
והם צודקים. אהבה היא הרגש ההרסני ביותר שנתקלתי בו. 
הכוחות שלי עדיין לא חזרו, כנראה שטעיתי. מהרגע שמאבדים אותם אין דרך חזרה, גם אם היא שונאת אותי. אבל אני אמצא דרך אחרת.
כשהגעתי לחדר במלון שמשקיף למגדל האייפל, תקף אותי ריח מסריח.
"תחשוף את עצמך." סיננתי. 
מהצללים הגיח אחד מהשליחים של השטן. גם הם שדים, אבל מהסוג הגרוע ביותר- הסוג שלוציפר יצר בעצמו.
"למה אתה כאן?" עיקמתי אפי בגועל. 
היצור הזה היה חייתי יותר. נמוך קומה, שיניו חדות ועיניו בצבע אדום בוהק, גופו שעיר. "האדון שלח אותי." קולו הרתיע אותי.
"למה?" 
"הוא רוצה לדעת למה אתה לא מדווח אליו."
"אני לא מצאתי אותה עדיין." אמרתי בפנים אדישות, מבפנים פחדתי כמו שלא פחדתי המון זמן.
"הוא יודע שמצאת אותה. אני מריח אותה עלייך." חייך בזימה. 
שיט.
"תתחפף מכאן, חלאה." סיננתי בזעם. הוא צחק והתקדם לכיווני 
"האדון לא ישמח לשמוע ששיקרת. איפה בת האדם?" שאל.
שתקתי.
הוא עצם את עיניו ופקח אותן שוב "האדון קורא לך." לחש
גופי לפתע קפא. הכול טוב, הם לא ימצאו אותה. 
היצור המחליא הוציא שלשלאות מתיקו. אותן השלשלאות שנועדו לכלוא בני אדם.
"מ-מה?" הסתכלתי על זה בהלם. חיוכו של היצור התרחב, ומבלי ששמתי לב- השלשלאות נחרכו סביב ידיי, צורבות את עורי, גורמות לרגליי לקרוס בכאב שהרגיש כאילו סכינים חודרים את עורי מכל כיוון. 
"אתה בטוח שלא תרצה לקיים את החלק שלך בעסקה? בסך הכול תגיד לנו איפה היא-"
"אין סיכוי. היא שלי." סיננתי, מנסה לא להיאנק מהכאב המחורבן. הוא הביט בי בזלזול והתקרב לכיווני.
"הוא הולך להרוג אותי?" חייכתי במרירות.
הוא צחק "הרבה יותר גרוע מזה." חייך אליי בשעשוע עד שעיני חשכו.