כמעט אנושי

פרק 7:הרואין.

הסתכלתי על דמיאן בפניקה מוחלטת, אבל המעצבן הזה החליט שזה דווקא דיי משעשע. נעמדתי במהירות והסתובבתי, שלוש זוגות עיניים הביטו בנו בהלם מוחלט."אוי, מצטער. הערנו אתכן?" אמר דמיאן בחיוך תמים שיכבוש כל אחת. הוא קם באנחה והסתובב לנשק את לחיי.
למה להוסיף שמן למדורה?!
"לילה טוב, נתראה מחר." קרץ. ברגע שהוא יצא, הבנות הסתכלו עליי בקנאה והתלהבות "אומיגד- איך עשית את זה?! איך השגת אותו?!" מייקי  לעומת זאת הסתכלה עליי בכעס מהול באכזבה.
"מ-מייקי תני לי להסביר-" מלמלתי בהתנצלות אך היא כיבתה את האור מבלי להגיד מילה, נשכבה חזרה עם גבה אליי. רגשות האשם אכלו אותי. פתאום קלטתי שבאיזשהו מקום בגדתי בחברות שלנו. הייתי כל כך שקועה ברגשות שלי שלא חשבתי מספיק על איך זה ישפיע עליה. הבנות בבלבול חזרו לישון ובגלל שלא ישנתי אמש, הצלחתי להירדם בלית ברירה.


דמיאן?...למה הוא עומד על קצה הצוק שוב?
"היי גולם! כבר דיברנו על זה! לא לתרגל יוגה בקצה!" נאנחתי.
אך הוא הביט בי במבט שגרם לליבי להישבר. מבטו היה מיוסר כל כך, ממה הוא מפחד?
עיני נפערו, רצתי כדי לתפוס אותו אך זה היה מאוחר מידי. הוא נפל.
קרסתי בבכי, קוראת בשמו. לפתע נגלו לפניי זוג כנפיים שחורות ועצומות מעור, מזכיר כנפי עטלף, מצד אחד מרהיבות ביופיין, אך מצד שני מבעיתות.
הן היו מחוברות לגוף אדם. כשהיצור הסתובב, זה היה דמיאן.
 מבטו היה מיואש, מעונה...הושטתי ידי, התחננתי שייקח אותה ו-

פקחתי עיני בבהלה, קלטתי שאני לבד בחדר. החזה שלי כאב, ליבי הלם בחוזקה.
החלום הזה היה אמיתי מידי...אני באמת חייבת להפסיק לראות סרטי אימה.
התארגנתי בעודי מנסה להשכיח את הסיוט הזה ממני ולבשתי בגדי ספורט שחורים, כשהגעתי לחדר אוכל נתקלתי בעשרות מבטים שננעצו בי כמו סכין. מבטי קנאה, סקרנות וספק. כנראה שהשמועה כבר יצאה. לעזאזל. רק החבורה של דמיאן נופפה לי בחיוך ידידותי וסימנה לי לשבת. הלכתי לעברם, מתעלמת מההערות העוקצניות ומלאות הקנאה, שנאתי את תשומת הלב הזאת.
לפתע ההתלחששויות גברו. הסתובבתי לאחור וראיתי את דמיאן לבוש בחולצת וי אפורה שחשפה את שרירי החזה שלו, ג'ינס שחור צמוד ושיערו פרוע. הוא היה נראה מרהיב כל כך שכמה מהבנות צייצו מהתרגשות. הוא חיפש בעיניו מישהו, וכשעיניו נחו עליי האדישות שלו התרככה מעט. הוא התיישב בשולחן לצידי, זורק לכיווני קריצה והשתתף בשיחה כמתעלם מכל הרעש מסביבנו. ישבתי סמוקה ומובכת, הצטערתי שבחרתי בכל זאת לבוא לחדר אוכל.
"מה הוא מוצא בה?"
     "מסכנה, בטח ניצל אותה..."
         "עלאק ילדה טובה..."

לא יכולתי לסבול את זה יותר. קמתי בכעס ופניתי לצאת החוצה, מתעלמת מהחברים שהביטו בי בהלם.
לא מאמינה שמייקי והבנות האלה הפיצו את השמועה הזאת. מה הן אמרו? ששכבתי עם דמיאן? 
רגשות האשם שהרגשתי כלפיה התחלפו לכעס. לא מאמינה שהיא תרחיק לכת עד כדי כך ותגרום לשכבה שלמה לרכל עליי.
"היי בל! חכי!" שמעתי את דמיאן קורא מאחוריי כשהייתי בדרכי לחדר. הוא הדביק את הפער בקלות. 
"שימי זין עליהם... " מלמל דמיאן. הסתכלתי עליו, חנוקה מדמעות. 
"קל לך להגיד." מלמלתי, "אותך יוציאו גבר, אותי מוציאים כאילו אני מינימום זונה. ועוד אחת שבטוחים שניצלו אותה." לחשתי בקול שבור. 
הוא מצמץ. "היי, זה ממש לא נכון. " לחש ומחה דמעה בליטוף, ראיתי שהוא מרגיש אשם. הנדתי ראשי לשלילה, "אני לא מתחרטת על אתמול דמיאן." לחשתי. "אבל לא חשבתי שהבנות בחדר יעשו לי דבר כזה." נאנחתי. התיישבנו על ספסל כשהוא מחבק את כתפיי "אבל למה זה משפיע עלייך כל כך?" שאל בבלבול. 
היססתי. 
"את מאמינה להם, נכון?" גיחך במרירות והוריד את ידו. "זה מה שאת חושבת שהיה אתמול? שניסיתי לנצל אותך? לזיין אותך?" סינן בכעס.
עיני נפערו "ל-לא אמרתי את זה ככה! ואל תגיד  'לזיין'. זאת מילה דוחה בעיני." 
"אז מה הסיפור?" 
"דמיאן זה ברור לשנינו שאתה לא בקטע של מערכות יחסים...אני מבינה שזה חד פעמי בשבילך...אבל אם תהיה איתי ולמחרת עם מישהי אחרת...אני לא בטוחה שאוכל לספוג את זה. אני חושבת שנפסיק את זה כאן לפני שזה סתם יפגע בי. אתה לא צריך את זה על הראש."  משכתי בכתפיי.
הוא נאנח ותפס בסנטרי כדי שאביט בו "אני יודע שקשה לך לסמוך עליי...ובצדק." מלמל בלחש. "אני לא רוצה שתחשבי שמתחת לכל מגע קיים אינטרס לשכב איתך. ומאז שהבנתי שאכפת לי ממך...אני לא מסוגל ולא רוצה להביט באף אחת אחרת." 
המילים האלה גרמו לרעד נעים ושוב הרגשתי איך הוא נכנס עמוק יותר לליבי. הוא רכן לעברי ונישק את שפתיי ברעב. 
הן היו כל כך ממכרות וחמימות...נישקתי בחזרה, רוצה לטעום את שפתיו רק עוד קצת, עד שנגמר לנו האוויר לנשימה.
הוא ליטף את לחיי והביט עמוק בעיני "אני מבטיח לך אנאבל, שאת לא בעיני סתם עוד אחת. אוקיי?" נאנח ועיני הסערה שלו נצצו בברק שחימם את ליבי. חייכתי, מתנשמת מעט והנהנתי, רוכנת לנשק אותו שנית.

~דמיאן~

אז ככה זה מרגיש להיות מכור לסמים. 
בשניה ששפתיה נגעו בשלי, ידעתי שהיא ההרואין שלי. 
לא...היא לא הרואין, אלא משהו הרבה יותר גרוע מזה, הרבה יותר ממכר ואסור.
אני מנסה לדמיין את עצמי מתקיים בלי המגע שלה- ואני פאקינג לא מצליח.
איך זה הגיוני שיש לה השפעה כל כך חזקה עליי? אף אחד לא הזהיר אותי מפני זה.
אף אחד לא הזהיר אותי...שאפתח רגש ליצור המהפנט הזה.
היא מחבקת את גופי, גורמת לי לשכוח מכל החטאים שלי, מכל הדם ששפכתי, מכל מה שנועדתי להיות, מהסיבה שאני כאן.
אם היו לי דפיקות לב, כנראה שהן היו מהירות כשלה כרגע. 

לא. תהיה חזק, אל תיכנע. תשנא אותה. התחננתי לליבי השחור.
אינספור נצחים עברתי מבלי טיפת רגש, 
שניה אחת איתה ואני מאבד את עצמי לחלוטין.

שחררתי אותה בעדינות, מביט בטעות בעיניה היפייפיות. 

סעמק. אני לא מאמין ש...שנפלתי חזק כל כך.

אני יודע שהם עוקבים אחרי כל צעד שלי, מצפים שאסיים את המשימה,
אבל אני לא מסוגל, אני לא רוצה לעשות לה את זה.
אני חייב למשוך את הזמן כמה שאפשר ולהגן עליה בכל מחיר. גם אם זה נוגד את הקיום שלי.


אידיוט שכמותי. 

-------------------------------------------------------------------------

מקווה שהפרק לא עד כדי כך משעמם, אבל זה גשר למשהו גדול יותר שיבוא בהמשך!
אם הסוף מבלבל אתכן- אל תדאגו, זה אמור לבלבל(: אני רוצה שלא יהיה לכן מושג בדיוק כמו לאנאבל בינתיים. כשתגלו מה עומד מאחוריי המילים האלה הכול יהיה לכן ברור יותר<3 
אוהבת המון ומעריכה כל אחת שקוראת כאן!