כמעט אנושי

פרק 8: בתולה מקוללת.

[ כעבור 3 חודשים ]

"קייטי!! את צריכה ללכת לישון כבר." רטנתי באנחה. 
השעה שמונה בערב והצוציקית מסרבת להקשיב לי. בשלושה חודשים האחרונים הייתי צריכה להיות צמודה אליה ולשמור עליה אחרי הטיפול שעברה, מה שגרם לי להבריז מהלימודים ולהיות בבית כי ההורים היו צריכים לעבוד. 
"אבל יש לך היום יום הולדת!! דמיאן בא נכון?" היא חייכה בתקווה. גלגלתי עיניי בשעשוע "אז זה לא בגלל שיש לי יום הולדת, זה כי דמיאן בא?" 
היא הסמיקה בשעשוע.
דמיאן כל הזמן הזה דאג לעזור לי להשלים פערים, ואפילו שמר עליה בזמן שלמדתי למבחנים- הם הפכו לחברים הכי טובים וההורים שלי התאהבו בו, לפעמים אני חושבת שהם אוהבים אותו יותר ממני. חייכתי לעצמי בזמן שכיסיתי אותה בשמיכה.
שמעתי דפיקות וירדתי במהירות לפתוח, מנסה לא להיראות נרגשת מידי.
כשפתחתי את הדלת הדבר הראשון שראיתי הוא זר עצום של פרחי גרדניות לבנות ומקסימות. 
"מזל טוב." דמיאן הביט בי מבעד לזר, מרהיב ביופיו כרגיל. הוא נישק אותי בתשוקה שגרמה לי להתנשם ולהסמיק. "קייטי בחדר?" חייך אליי, הנהנתי. הוא הלך להגיד לה שלום בזמן שהתארגנתי. 

כל הזמן הזה הוא תמיד לצידי, תמיד שומר עליי גם כשלא באמת צריך. למרות שהיחסים עם מייקי נשארו אותו הדבר, לא הרגשתי חוסר.
הרגשתי שלמה, מאושרת.

דמיאן הבטיח שהכין לי הפתעה, אבל ידעתי כבר מה אני רוצה ליום ההולדת.
אני רוצה לאבד את הבתולים שלי איתו.
תמיד צחקתי על הבנות שחושבות שהן מצאו אהבה כאילו היא קיימת, אבל ברגע שאני מביטה בו, אני מתחילה להבין אותן. וכשההכרה מכה בי שאולי הרגשות שלי כלפיו חזקים יותר ממה שקיוויתי, תוקף אותי פחד לא מוסבר, כאילו משהו רע עומד לקרות שינפץ לי את הבועה היפייפיה שרקמתי לעצמי.

לבשתי שמלה לבנה עם לבנים מתחרה מתחת, רציתי שזה יהיה מיוחד, בדיוק כמו שדימיינתי שזה יהיה עם הבחור שלמדתי לאהוב.

כשההורים הגיעו נסענו לדירת הסטודיו שלו בצפון העיר. היא מודרנית ומרווחת, עם חלון ענקי שמתפרס על פני קיר שלם ומשקיף להרים. 
כשפתחתי את הדלת- כל הדירה הייתה מוארת בנרות וורדים בכל מקום, עם ריח של אוכל טעים. "ד-דמיאן זה מדהים!" לחשתי, מוקסמת. הוא חיבק אותי מאחור והוביל אותי להתיישב.

"אתה בישלת?" הרמתי גבות.
"ממש לא, זה טייקאווי. אני לא מנסה להרעיל אותך."  צחק.
אחרי שסיימנו את הארוחה הוא קם ומשך אותי לחיבוק, נישק אותי באיטיות מייסרת, מתענג על כל זווית משפתיי. 
הנשיקה התלהטה ותוך כדי ניסיתי להוביל אותו למיטה הענקית שלו. הרגשתי בחיוכו, הוא הפיל אותי למיטה כשהוא מעליי, ממשיך לנשק בלהט.
הליטופים שלו גרמו לשמלה להתרומם מעלה, והורדתי אותה כדי שזה לא יפריע. הוא הרים גבות כמופתע מהמחווה, אבל הצורה בה הסתכל על הגוף שלי גרם לי להיות בטוחה עוד יותר בהחלטתי. 
"פאק...בל...את..." גיחך "אני לא יכול איתך." נהם בסקסיות ונישק כל סנטימטר בגופי. הרעד הנעים הזה התפשט, כל נשיקה שלו הוציאה ממני קולות שרק הטריפו אותו יותר. 
הוא נישק את שפתיי שוב, הפעם בפראיות שלא הכרתי בו. 
הסתכלנו אחד על השנייה, ערומים, הבגדים זרוקים אי שם בחלל החדר החשוך.
הוא פשוט נראה מדהים. זה לא נורמלי, איך לעזאזל הצלחתי להתאפק עד עכשיו? 
הוא חייך וליטף את לחיי ורכן לנשק אותי שוב. כשהרגשתי שהוא עומד להיכנס עצרתי אותו "רק...רק תהיה עדין. אוקיי? זאת הפעם הראשונה... " לחשתי מתנשמת וסמוקה.

לפתע פניו נפלו בבת אחת להלם והוא קפא. "את בתולה?" 
מצמצתי בבלבול. "כ-כן? למה?"
"בבקשה תגידי לי שזה לא נכון." נאנח בייאוש והתיישב לצידי, קבר פניו בידיו. 

וואט דה פאק?

"לא הבנתי דמיאן, למה זה מפריע לך?" סיננתי והרגשתי את הלב שלי נסדק לתגובה שלו. 
"אני לא יכול יפה שלי, אני באמת לא יכול לעשות לך את זה..." מלמל והמבט המיוסר שלו ערער אותי. 
"למה?" התרוממתי והסתכלתי עליו פגועה. 
הוא נראה כמתחבט עם עצמו, הרגשתי נבוכה מכדי להביט בו בכלל. 
קמתי להתלבש בשקט. "הבנתי אותך, אני לא מספיק טובה." מלמלתי בגלגול עיניים. 
הוא תפס את ידי והביט בי "זה לא נכון אנאבל...דיי אל תסתכלי עליי ככה." נאנח,
"זה הדבר הכי חשוב וטהור, אני לא רוצה לטמא אותו ולקחת אותו ממך. בטח שלא מפלצת כמוני." מלמל

הייתי מזועזעת ומבולבלת מהמילים שלו. 
"תפסיק לדבר שטויות. אם אתה לא רוצה אותי פשוט תגיד, אבל אל תזבל לי את השכל עם התירוצים האלה. אתה יודע טוב מאוד מה אני מרגישה כלפייך וכמה פגעת בי עכשיו." סיננתי בכעס. 
לא היו לו מילים או את האומץ להביט בי. "אני יוצאת לסיבוב, כשאני חוזרת אתה מסביר לי בדיוק מה הפאקינג בעיה שלך."
ומבלי לומר מילה, התלבשתי ויצאתי לרחוב הקריר.

ניסיתי לנתח את המשפט האחרון שאמר עשרות פעמים ועדיין לא הבנתי למה הוא אמר את זה. העדפתי שישבור את הלב ופשוט יגיד שאני לא טובה מספיק כי אין לי את הניסיון שהוא רגיל אליו מבנות אחרות.
השעה הייתה כמעט אחת עשרה, הרחובות בעיר היו שקטים יחסית, ריקים מאדם, מה שאפשר לי להירגע.
נשמתי עמוק ואחרי רבע שעה פניתי לחזור, מופתעת לראות הולך רגל נוסף בשעה כזאת. חציתי את הכביש כדי לעקוף אותו, כשקלטתי שהוא עוקב אחריי. בלחץ הוצאתי את הפלאפון כדי לחייג לדמיאן אך הוא נשמט מידי- הרמתי מבטי והאיש, בשנות הארבעים שלו, הביט בי בתאווה שגרמה לי לצמרמורת. "שלום לך פרינססה" חייך וחשף שיניים עקומות. מבטו הקפיא אותי במקום. 
הוא הצמיד אותי לקיר, ולפני שהספקתי לצעוק ידו המטונפת סתמה את פי "אל תדאגי...זה יהיה מהיר." לחש ודמעותיי זרמו.
פחדתי כל כך. עצמתי עיניי חזק, הרמתי את הברך כדי לפגוע במפשעה שלו אך זה אפילו לא שיתק אותו לשניה.
הוא סטר לי באופן שגרם לראשי להסתחרר וגרר אותי למקום חשוך יותר. 
ניסיתי לצעוק, אבל לא יצא קול מפי. 
הוא התחיל לפתוח את החגורה שלו בעודו נוגע בחזה שלי. 
"בבקשה לא!!!!" צרחתי עד ששוב הרגשתי סטירה מצלצלת. 
פתאום האיש הזה עף הצידה- הבטתי בהלם מסביבי וראיתי את דמיאן. הוא הביט בי מודאג וכשראה את הפנים שלי מבטו התחלף בזעם מפחיד וחייתי.
הוא קימץ אגרופיו והחטיף לאיש ללא רחמים, פחדתי שהוא יהרוג אותו,
"ד-דמיאן בוא נלך!" התחננתי. ברגע שהוא שמע את קולי הוא הסתובב ורץ לכיווני, הניח את ידיו הקרירות על פניי "מצטער כל כך..." לחש ושמעתי בקולו כאב, גבו מופנה לאיש שרותק לרצפה. חיבקתי אותו חזק, גופי עדיין רעד.
בזווית עיניי קלטתי את האיש מתרומם ומוציא משהו מתכתי מכיסו- אקדח?
"דמיאן!" קראתי חנוקה, הוא הסתובב ונעמד מולי, הסתיר אותי בגופו והוציא בזריזות מנרתיקו את האקדח -שניהם  ירו באותו הזמן.
הייתה שנייה של אי וודאות, שניה שהרגישה כמו נצח. 

האיש נורה בכתף ורותק, אבל דמיאן התכווץ בגניחה מלאת עצבים, הוא אחז בבטנו ומעולם לא ראיתי כל כך המון דם במקום אחד.
עיני נפערו בבעתה. "אני בסדר! בואי נלך הביתה" סינן מבעד לשיניו. 
כשהגענו הוא התיישב על הספה, מתנשם. רצתי להביא מגבות כדי לעצור את הדימום, כשבידי השנייה  ניסיתי לחייג בידיים רועדות לאמבולנס. 
"לא צריך בל." מלמל
"אל תגיד לי לא צריך!!" צעקתי טרופה מדאגה
הוא ניסה למחות שוב אך השתקתי אותו במבטי. 
"מוקד שירות והצלה?" 
"לעזאזל איתך אנאבל, תנתקי!" הוא צעק בעצבים, חטף את הפלאפון שלי וזרק לספה השנייה.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בהלם
הוא הוריד את החולצה המוכתמת, לקח את אחת המגבות ומחה את הדם שעל ביטנו-
אין פצע.
מה?!
הסתכלתי על ביטנו בכל זווית אפשרית, אין זכר לירי. אבל אין סיכוי, הדם הזה הגיע מאיפשהו! ראיתי אותו יוצא משם!
"מ-מה הולך כאן?" לחשתי כלא מאמינה.



הוא נאנח "...שבי, יש לי משהו לספר לך."