הכל בגלל הקורונה! / boy×boy

פרק 1

הדבר הזה כל כך אדיש שאני מתעצבן רק מלראות את הפרצוף שלו.

לא משנה מה אני עושה הוא פשוט לא מתייחס!
אם אני ימות בשבועיים האלה זה לא יהיה בגלל הקורונה, זה יהיה או מרוב שיעמום או אולי בגלל שאני אתלה את עצמי מעצבים על המפלצת בלי רגשות הזה.

עכשיו תשאלו למה אני תקוע איתו,
'אתם': ג'ימיני למה אתה תקוע עם יונגי באותו חדר?

'אני': כי הלכתי לפאקינג טיול כדי פאקינג להנות אבל אני פאקינג תקוע עם הדבר הפאקינג מעצבן הזה כי גם הוא היה באותה פאקינג קבוצת תיירים איתי ששם היה פאקינג חולה קורונה שעדיין יצא לטייל כדי להרוג את העולם!

ואני פאקינג עצבני וזה לא מעניין אותי כמה פאקינג אני אומר בשנייה כי אני יגיד מה שבאלי!

בקיצור, כשגילו את החולה קורונה שהיה אצלנו בקבוצה כמובן שפינו אותו מיד ואותנו הכניסו לבידוד.
חילקו את כולם לזוגות, מה שהיה מאוד מטומטם כי אם אני חולה קורונה והשני לא?
אז אני יכול להדביק אותו בכוח.
אז מה פאקינג חכם פה?!?

ואני גם עצבני בגלל שלא התחשבו בנו וחילקו אותנו לחדרים עם אנשים שאנחנו לא מכירים.
כמו המין יונגי החתיכת קרצייה שיושב פה לידי וקורא ספר עם מבט כל כל מעצבן שדורש בוקס.

אני טוב בלשנוא אנשים.
אבל הוא עבר גבול.

יכול להיות שאני שונא אותו סתם בגלל שבמקום להיות עכשיו עם ג'ונגקוקי אני נתקעתי איתו...

"היי מין יונגי! אני נכנס להתקלח שלא תחשוב להכנס פתאום!" אמרתי לו
הוא הינהן בהכי אדישות שיש בעולם והמשיך לקרוא את הספר שלו שהתחיל בבוקר.

"תזדיין כבר יא אללה.." סיננתי בשקט
"הייתי שמח אבל כמו שאתה רואה זה רק שנינו פה" הוא אמר תוך כדי הקריאה בספר הלא מעניין שלו
"אתה רומז פה למשהו?" הוא הרים את מבטו ישר אל עיניי.

"מ-מה?" פערתי את עיניי "אני בכלל סטרייט!"
לקחתי מהר את הבגדים שלי ואת החלוק שהיה תלוי ליד דלת השירותים.
נכנסתי מהר למקלחת וסגרתי את הדלת.
איזה בושות...
אני מרגיש את הלחיים שלי בוערות.
אני מסמיק?

יה פארק ג'ימין תתעשט!
איך אני הולך לשרוד ככה?
עבר רק יום אחד!
נשאר לי.... הסתכלתי בשעון על היד שלי
שבוע, שישה ימים, 3 שעות, 51 דקות ו-17...16...15...14...13..12..11..10..9..8...7..6...5...4...3..2..1.. שניות
שיט נו! עכשיו זה כבר 50 דקות ו-58..57..
די ג'ימין תראה מה הבידוד הזה עשה לך..

שיפשפתי את העיניים.
שמתי את הבגדים בארון הריק שהיה מתחת לכיור ותליתי את המגבת על המתלה שעל הדלת.
התפשטתי ופתחתי את המים.

"אההה!" צעקתי.
המים היו קפואים!
הדוד לא עבד? גם בבידוד וגם לא דואגים לנו?

"מין יונגי!!!"
"מין יונגייייי"
"יונגיייי"
"מין.פאקינג. יונגי!"

התולעת הזאת לא עונה ליייי.

"אייש..."

שמתי מהר את החלוק ופתחתי את הדלת.
"יונגי למה אתה לא עונה לי?" אמרתי בכעס

"מי הרשה לך לקרוא לי בשם הפרטי שלי?" הוא אמר ברוגע

"זה לא מה שמשנה עכשיו!" אני יאכל אותו חי בסוף!
ג'ימיני זהו שש.. תירגע ותתאפק לא לתת לו ביס

"הדוד לא עבד?" ניסיתי לשאול אותו ברוגע.
"כנראה שלא"
"אתה מוכן לעזוב שנייה את הספר ולהיות איתי כשאני מדבר איתך...?"

הוא סגר את הספר והתיישב על המיטה
"כן פארק ג'ימין, כולי איתך" הוא חייך חיוך כל כך מעצבן.

"אז מה אני אעשה עכשיו? הדוד באמת לא עבד?"

"כן אני לא הדלקתי וגם אתה לא, ואין משהו אחר פה שידליק אז כנראה שלא
עכשיו הכל מובן ג'ימין חמוד?"
הוא אמר בזילזול

ומי הרשה לו לקרוא לי בשם הפרטי שלי?

"כן תודה" ניסיתי בכל כוחי לחייך חיוך שלא יראה מאולץ.
"תוריד את החיוך הזה מהפה שלך זה לא נראה טוב בשיט..." הוא סינן וחזר לספר שלו.

די.זהו.

"מין יונגייי!" צעקתי ורצתי אליו כדי לחטוף את הספר שלו מהידיים המטונפות שלו.

הוא הרים את הידיים כשהבין מה אני מנסה לעשות.
אני שיחררתי את ההחזקה שלי בחלוק, ככה שהוא נפתח,
והתיישבתי על יונגי כדי לקחת את הספר המעצבן הזה שלו.

אבל מה ששכחתי זה שאני עם חלוק פתוח בלי כלום מתחת...

הסתכלתי למטה וראיתי את יונגי בוהה לי בחזה שהיה כמעט על הפנים שלו.
הרגשתי את הנשימות שלו על החזה שלי, עברה בי צמרמורת, זה היה כל כך נעים..

והנה הוא שואף.
והנה הוא נושף.
שואף.
נושף.
שואף.
נושף.

הרגשתי את מיני ג'ימין מתעורר לחיים.

שיט. פארק ג'ימין, מה לעזאזל אתה עושה?

יונגי שם לב לתנועה שג'ימיני הקטן עשה.
שיחררתי את הספר והנחתי אותו על המיטה.
הבטתי בעיניו החומות והוא הביט בי בחזרה.

עכשיו שאני קרוב יותר, אני חושב שהוא דומה בכלל לחתול ואפילו לא קרוב לתולעת...

~~~~

אזזז באווירת חג הקורונה (זה בהחלט חג כי לא לומדים...) הרעיון לספר הזה עלה לי הרגע.

ויונמין זה מאסט אז כן, תשמרו על עצמכם♡