הכל בגלל הקורונה! / boy×boy

פרק 4

"יונגי"

"מה?" הוא ענה ופעם ראשונה הביט לי בעיניים כשדיבר איתי

"אממ..חשבתי על זה, אני בעצם לא יודע כלום עלייך ואתה לא עליי, מה דעתך שתספר לי קצת על החיים שלך ואני יספר לך על שלי?"

הוא הביט בי במבט מוזר

"למה שזה יעניין אותך?" הוא אמר במבט מתנשא "ועוד יותר, למה שזה יעניין אותי?"

"אוף, אתה פשוט מעצבן!" צעקתי "אני מנסה לדבר איתך בנעימות ואתה פשוט קרצייה שעוקץ אותי על כלום!"

"אמרת בנעימות?" הוא התחיל לצחוק "מה אתה הנין של אליעזר בן יהודה?"

גילגתי עיניים קמתי מהמיטה ונכנסתי לשירותים.

אין מצב שאני שורד פה עוד יום אחד.
הוא פאקינג חתיכת יונגי מעצבן.

הסתכלתי על עצמי במראה
'חתיך כמו תמיד' חשבתי
שטפתי פנים מהר ופתחתי את דלת השירותים

העפתי אליו מבט וראיתי שהוא בוהה בי
מהר הסתכלתי על משהו אחר שהוא לא הוא ועליתי על המיטה,
מתכנן לבלות את שאר היום שלי בה כמו בארבעה ימים האחרונים שהעברתי.

"יא פארק לא ידעתי שאתה כזה נעלבי" הוא אמר לי קורא בשם המשפחה שלי כדי לעצבן.

הסתובבתי ככה שאני עם הפנים לקיר ועם הגב אליו,
עושה כאילו לא שמעתי מה אמר.

פתאום הרגשתי גוש שנדבק אליי ומתכסה איתי בשמיכה.

"יא! לך מפה! מי הסכים לך?" דחפתי אותו מהמיטה והוא נפל על הרצפה

"אח..." הוא שיפשף את התחת שלו שקיבל מכה מהדחיפה

"סליחה ג'ימין" הוא אמר ועוד פעם נשכב לידי

פערתי את עיניי. המרוקאי הזה ביקש סליחה?

שנינו שכבנו על הגב והסתכלנו על התקרה הלבנה.

"אממ.. אין לי כל כך מה לספר" הוא התחיל
"אני מין יונגי, בן 23, יש לי אחות קטנה וקרצייה בדיוק כמוך,
היא עומדת להתחתן למרות שהיא רק בת 20,
החלום שלי הוא להיות ראפר ואני מאוד אוהב לישון ו..זהו אני חושב"
הוא גמר והסתובב עם הפנים אליי

"אוקי, אני פארק ג'ימין, בן 22 אני בן יחיד, אני אוהב לשיר ולרקוד, החלום שלי הוא להיות רקדן מפורסם, ויש לי חבר טוב בשם ג'ונגקוק שאני קורא לו קוקי"
עלה לי חיוך כשאמרתי את השם של קוקי שלי.

"אז אתה אוהב אותו?"

"ברור! הוא האח שלא היה לי"

"ולא יותר מזה?"

"יא! מה אתה חושב לעצמך? אמרתי לך כבר
אני ס-ט-ר-י-י-ט" צעקתי עליו והסתובבתי כך שהפנים שלנו נפגשו.

הנשימות שלנו התערבבו אחת עם השנייה, נשמתי את האוויר שהוא נשף
היינו במרחק גודל של ציפורן בזרת אחד מהשני.

הוא התקרב אליי וצימצם את המרחק
השפתיים שלי ריפרפו על שלו, והיה נדמה שהוא בא לנשק אותי.

דפיקות בדלת.

מיד התעשטתי וקמתי במהירות מהמיטה, משאיר את יונגי חסר נשימה.

פתחתי את הדלת ונגלה לעיניי מראה לבן במיוחד!

"שלום לכם חדר 207. מטעמי בטיחות אנחנו לבושים ככה" הבחור אמר, מתכוון לחליפה שדומה לאסטרונאוט וכיסתה את כל גופו

"באנו לבדוק את מצב ההידבקות שלכם בנגיף, לבדוק אם נדבקתם או לא" הבחור השני אמר והראה לי כרטיס שבו היה רשום שהוא איזה דוקטור וואנג או משהו.

הינהנתי והכנסתי אותם לחדר.

הבדיקות עברו מהר.
הם לקחו ממני ומיונגי דגימות דם ובדקו את החזה של שנינו- ככה שאני ויונגי היינו בלי חולצה, מה שהיה מאוד מביך בשבילי.

"הנשימה שלכם תקינה אבל עדיין אי אפשר לדעת" דוקטור וואנג אמר
"אנחנו נבוא לבדוק בהמשך השבועיים"
הוא והבחור השני סגרו את הערכות שלהם עם המכשירים שבדקו אותנו איתם, והלכו.

"אז" יונגי ניגש אליי חסר חולצה "שנמשיך מאיפה שהפסקנו?"

נתתי לו בכל הכוח בעיטה במפסעה ונכנסתי להתקלח.

______

אחרי המקלחת יצאתי ונשכבתי במיטה, פותח את הטלפון ומדפדף באינסטגרם.

יונגי שם לב לאינסטגרם שהופיע לי במסך הטלפון ונשכב לידי בפעם שהשלישית באותו יום.

ㅇ

"הי תעשה גם לזה לייק!" הוא אמר, דואג שיהיו לו כמה שיותר לייקים.

"יא! מין יונגי! יש לך יותר מ300 תמונות איך אתה מצפה שיהיה לי כוח לעשות לכולם לייקים? חוץ מזה, הכל נראה אותו דבר" התעצבנתי עליו

"לא נכון! תראה פה אני עוצם עין אחת אבל פה אני עוצם שתי עיניים! אז מה אם אני באותה תנוחה! מה ששמים לב אליו זה העיניים" הוא אמר בגאווה כאילו הוא זה שיצר את התמונות

"חוץ מזה" התחלתי להגיד "איך אני יכול לאהוב תמונות של בן אדם כזה מכוער? אני לא יכול לגעת במסך מרוב פחד!"

"פפפ עאלק מכוער. ג'ימין הקטן שלך זומם עליי כבר ארבעה ימים!" הוא התגרה בי

"יא יונגי, אם אתה אומר את זה עוד פעם אחת אני אסרס אותך!"

"תסרס אותי?" הוא צחק "אז אתה צריך למצוא קערה גדולה כדי שזה יתאים"

הוא פשוט מבחיל.

"עזוב אותי ולך מפה" גירשתי אותו מהמיטה שלי