After I'll leave {} (boy×boy)

נקודת מבט: שון

די, נמאס לי כל יום מחדש, למה לא יכולתי להיוולד מישהו אחר? אני שונאת להיות אני.
הוא תפס בחולצה שלי והצמיד אותי ללוקרים. גלגלתי עיניים "באמת? לא נמאס לך כבר להתעלל באותו בן אדם כל יום מחדש?"
"אולי היה נמאס לי אם כל יום היה אותו דבר, אבל אתה אוהב להפתיע" הוא אמר.
בניגוד לרוב הבריונים, אברהם לא היה טיפש מוחלט, להיפך, הוא היה די חכם, וגם התעלל רק בי.
"אם אתה כל כך אוהב הפתעות למה שלא תגוון קצת ותתעלל במישהו אחר?" אמרתי "יודע מה? יש לי הפתעה בשבילך, התחלתי ללכת לאימוני איגרוף, בוא נראה אם זה היה שווה את זה."
הוא הסתכל עלי בזלזול. כעסתי עליו כל כך, היד שלי כאילו הורמה מעצמה ונתנה לו אגרוף ישר ללסת, הוא שיחרר מאחיזתו ואחז בצד פיו.
"פריק אחד" הוא אמר "אתה לא יכול להיות חנון רגיל ולהתנהג כמו נקבה?! אתה מקשה עלי להתעלל בך."
"אז אולי פעם הבאה לא תעשה את זה?" הסתכלתי עליו בחיוך. כמו שבטח ניחשתם החיוך הזה ירד מהפנים שלי מאוד מהר. אחזתי בבטן שלי ביד אחת, בגב שלי ביד השניה והתקפלתי באנקת כאב. הלוקרים עדיין היו מאחורי, מה שגרם לזה שגם הגב שלי נפגע עקב המכה.
החלטתי שזה זמן טוב לברוח. אולי כמה שיעורים באיגרוף וקצת שרירים זה עדיין לא מספיק. הרמתי את התיק שלי ( שהורדתי כבר קודם כדי שלא יקרה שום דבר לדברים שבפנים) במהירות וברחתי בלי להסתכל לאחור.
נכנסתי לכיתה כמה דקות לפני השיעור, מה שנתן לי קצת זמן לבד לחשוב. מאז שהגעתי לפה אני צריך קצת יותר מידי זמן לחשוב.
בחיים שלי עברתי המון בתי ספר ובכל בית ספר שהייתי בו, לא יכולתי להיות אני. תמיד הייתי מספק לאנשים את הדמות שהם רצו שאהיה. אבל זה היה בסדר. לא הקדשתי לזה יותר מידי מחשבה. עד שהגעתי לבית הספר הזה. בית ספר הזה היה קתולי, ולא בדיוק הסגנון שלי, למרות שלא בדיוק ידעתי מה הסגנון שלי.
אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? אז אני לא. עד שזה קרה לי.
ביום הראשון של השנה היה מפגש משפחתי. לא היו לי חברים, הייתי הילד החדש, כמו תמיד, אבל הייתי רגיל לזה.
ואז ראיתי אותו, את אברהם. אני יודע מה אתם חושבים... כן אני מטומטם.
אבל... הבעיה היא, שבחיים אתה לא יכול לדעת מה יקרה. אבל אני ידעתי שאני חייב להכיר אותו. בהתחלה זה עבד טוב מאוד, היינו חברים טובים והייתה לנו חבורה. עד שהבנתי שאני מתאהב בו. אף פעם לא אהבתי גבר לפני, אף פעם. סמכתי עליו יותר מידי, וסיפרתי לו כמה זה קשה לי לעבור ביתי ספר כל הזמן ואף פעם לא למצוא את המקום שלי, ושההורים שלי אף פעם לא נמצאים ואני די מגדל את עצמי. אני יודע שרוב המתבגרים היו מתים שזה היה המצב, אבל אני בסך הכל רציתי הורים.
מאז, הוא הסתכל עלי קצת מוזר. הוא הכיר חברים חדשים, שאני לא סבלתי ולאט לאט אני הפכתי לשום דבר. כאילו הוא אפילו לא מכיר אותי. וזה כאב, מאוד כאב. יום אחד, מרוב כעס שהצטבר, באתי אליו בבית הספר, באמצע המסדרון וצעקתי לו את כל מה שאני חושב עליו ועל האישיות המזויינת שלו.
מאז הוא מתעלל בי, וזה לא קל שמי שאתה אוהב כל כך מתעלל בך.
לאט לאט מילד ששמח כל הזמן הפכתי לדכאוני ומתבודד. החלטתי להרחיק ממני אנשים שלא רוצים להיות חברים שלי, אלא של מה שהם רוצים שאני אהיה.
עכשיו כבר סוף שנה, ואני מפחד. אני מפחד מהחופש הגדול שבו אני באמת אהיה לבד, ולא אראה אף אחד. ואז לחזור לבית הספר הזה לכיתה י ולעבור את כל השנה בבדידות מוחלטת. אבל זה לא כאילו שיש לי מה לעשות... נכון?

∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆
אז בעצם זה הפרק הראשון בסיפור הראשון שאי פעם פרסמתי... אז אולי זה ילך ואולי לא.
אז אני בת חמש עשרה בכיתה י ואני אוהבת מאוד לכתוב, לסיפור הזה יש משמעות אישית עד הפרט הכי קטן, אז אני ממש ממשששש מקווה שתאהבו אותו
אוהבת⁦❤️⁩⁦❤️⁩