הוספתי את השיר של הארי סטיילס בשביל המשך הפרק
נ.מ: שון
5 קילו!! 5 קילו!! מי ידע שאפשר להעלות 5 קילו בשבועיים?!
אם בן אדם עצוב בודד עד כדי כך שהוא מעלה 5 קילו בשבועיים מאכילה רגשית, לא היה אפשר לפחות לעשות שהוא לא ישמין?!
ירדתי מהמשקל והסתכלתי על גופי שהתחיל להתעגל קצת באיזור הבטן. נו טוב, זה לא נורא כל כך. חוץ מזה, אין לי את מי להרשים והמוטיבציה לעשות אימונים מעולם לא הייתה קיימת בי. אפילו המוטיבציה לקום מהמיטה כל בוקר (יותר נכון צהריים) הפתיעה אותי בכל בוקר מחדש.
הרגשתי ריק, ואיכשהו באותו הזמן הייתי מלא ביותר מידי רגשות. כאילו המוח שלי לא היה מסוגל להתמודד עם כל הרגשות השליליים שסערו בתוכי עד שהחליט להעמיד פנים שהם לא קיימים, כאילו ככה הכל יהיה קל יותר. זה לא. זה רק החמיר את המצב, והקשה עלי להבין מה אני מרגיש ומה אני רוצה לעשות עם זה. אבל להחלטה אחת הצלחתי להגיע, ואני הולך לדבר עם ההורים שלי על זה, בתקווה שזה יצליח.
ירדתי למטה ופתחתי את המקרר, למזלי מצאתי דרך כלשהי באתר של הסופר שבה האתר עושה לי את הקניות בעצמו. הוא מזמין את אותה ההזמנה בכל שבוע מחדש באופן אוטומטי, ואם אני רוצה אני יכול להוריד או להוסיף פריטים לעגלה. אני חייב לציין שזה נוח מאוד. חוסך לי את ההפעלה של השרירים באצבעות.
הוצאתי פיצה קפואה מהמקפיא והכנסתי אותה לתנור, מזיז את ידי באיטיות, נראה כאילו אני רק לומד להשתמש בהן ופוחד לעשות טעות. התיישבתי על אחד מכיסאות הבר שליד האי כדי שלא אצטרך ללכת כל הדרך לסלון ואז גם לחזור כשהפיצה תהיה מוכנה. זה סתם בזבוז של אנרגיה.
פתחתי את הטלפון ונכנסתי לאינסטגרם, מדפדף בשיעמום בין תמונות של אנשים שאני לא באמת מכיר, עושים דברים עם חברים, דברים שהרגשתי שאני לעולם לא אזכה לעשות עם חברים משלי. דברים שהייתי נותן הכל כדי שאוכל לעשות. הייתי נותן הכל כדי שיהיו לי חברים, אפילו רק חבר אחד. אני לא צריך יותר מזה. רק מישהו אחד שיוכל להפיג את הבדידות שאני מדחיק אבל בכל זאת מצליחה לחנוק אותי. כמו ארס של נחש שמשתק אותך אבל לא הורג. אתה כבר לא חי, רק הלב ממשיך לפעום. אבל למה? למה הוא לא פשוט עוצר? משחרר אותך מהסבל של העולם הזה. מהסבל של להיות רק חצי חי בעולם הזה. רק חצי בן אדם, שמהר מאוד כולם ישכחו שאי שם בפנים הוא עוד קיים. מקשיב לכל מילה, ויודע, יודע שמבחינת כולם הוא כבר לא כאן. ואת האמת...? זה אפילו לא מעניין אותם כבר. סגרתי את הטלפון, בקושי מונע מעצמי לנפץ אותו על הרצפה. ואז.... התחלתי לבכות, בפעם הראשונה מזה זמן רב, רב מידי. רציתי פשוט להתכווץ לכדור רועד וחסר משמעות משמעות על הרצפה ולעולם לא לקום, לא להתמודד עם המציאות. אבל עצרתי את זה בזמן, לא נתתי לזה להמשיך מעבר לכמה דמעות בודדות שניגבתי מפני מהר מאוד. ידעתי שאם אני אתן לעצמי להתפרק... אני לא אצא מזה. אני אכנס לדיכאון ומי יודע למה אני מסוגל. עדיף לעצור את זה בהתחלה, כשזה עוד קטן, כדי שזה לא יתפוצץ לי בפנים.
YOU ARE READING
After I'll leave {} (boy×boy)
Novela Juvenilשון הוא סתם אחד. הוא תמיד הילד החדש. מה קורה כששון מחליט לעבור מהבית ספר עוד פעם לפנימייה הפעם? הוא פוגש שם אנשים שיהפכו לחברי הנפש שלו. ואולי אחד שיהיה אפילו יותר מחבר נפש... אני לא מאוד טובה בלכתוב תקצירים אבל אני מבטיחה לכם שלא תתאכזבו😜 (boy×boy...
