After I'll leave {} (boy×boy)

פרק 4

נ.מ: ריי
"ביי אמא, יצאתי" צעקתי לכיוון המטבח לקחתי את הגיטרה שלי ממקומה ליד הדלת. התחלתי לשים אותה שם כי נמאס לי להעלות אותה כל ערב לידר ולהוריד אותה כל בוקר. בכל מקרה היא לא מפריעה לאף אחד וזה חוסך לי הליכה מיותרת, ועלייה במדרגות מיותרת, והליכה מהמדרגות לחדר מיותרת, ו- אממ... לא, שם נגמר המסע מדלת הכניסה לחדר שלי.

יצאתי מהדלת והלכתי לכיוון המקום הקבוע שלי. זה המקום הכי יפה בסנטרל פארק וגם המקום שהכי קשה למצוא  לכן הפכתי את זה למקום הקבוע שלי. זה היה מקום מוסתר חומה של שיחים, היה שם עץ, לא גבוהה מידי ולא נמוך מידי. מתחת לעץ היה ספסל שעליו הייתי יושב וחושב. בדרך כלל הייתי מנגן או כותב שירים, על דברים שקרו לי שהשאירו חותם על האיזור במוח שלי שאחראי על מחשבות והרהורים. החברה הראשונה, הפרידה ממנה, הריבים עם אבא שלי שתמיד התייחס אלי כאל משהו פגום. ועכשיו... המרכז של כל השירים שלי היה דבר אחד. הדבר שעורר כל מיני דברים לקרות מסביבי.
בזמן האחרון אני מתחיל להבין דברים. למה הייתה לי רק חברה אחת, למה נפרדתי ממנה, למה לא הרגשתי כלפיה שום דבר מעבר ללחבב אותה בתור בן אדם. למה בכל פעם שאני רואה סרט, במקום להסתכל על הבנות כמו שאר החברים שלי, אני מסתכל על הבנים.

אני חושב ש... אני חושב שאני גיי. אני חושב שתמיד הייתי וניסיתי להדחיק את זה. אני לא רוצה להאמין שזה נכון. אני לא יכול להאמין שזה נכון. זה יהרוס הכל. כל הדברים היציבים בחיים שלי יפלו כמו קוביות לגו. ובאמת שאין הרבה כאלה.

אבא שלי כבר גם ככה שונא אותי. אבל אם הוא יגלה שאני גיי... אני לא יכול אפילו לדמיין מה יקרה.

ניסיתי לבחון את הרגשות שלי. לדלות רגש אמיתי מתוך סערה של בלבול שמונעת ממני להבין מי אני. אני כבר לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה שזה יהיה מי שאני. לא. אני לא יכול שזה יהיה מי שאני.

אספתי את כל הרגשות האלה והתחלתי לכתוב. כתיבה עוזרת לי להבין ולשים דברים בפורפורציות. הפעם כתבתי על ההרגשה שלי בבית. הרגשתי חנוק. לא רצוי. נטל.

I walked in like there's nothing left to do
I want to get drunk and forget everything they said
But what am I without me?
What am I anyway?

הייתי אבוד במחשבות של עצמי, לא ידעתי מי אני. לא ידעתי למי להיות נאמן, לי, או לאנשים שבכלל לא רוצים אותי.

Those are just words
I know
Those are just looks
I know
So why I feel like someone broke me
And stepped all over my pieces
So why I feel like running away is my only option

לא יכולתי יותר להתמודד עם ההשלכות היומיומיות. עם אותם מבטים עם אכזבה בעיניים. שנאתי אותם על זה. ועדיין, כל מילה, כל מבט, השפיעו עלי. כי אני בכל זאת רק ילד.

I'm locked in a place I don't want to be
They tied me up and hoped I won't feel
They want me to be who they want me to be
But all I want is to be loved by the people I want to love
'cause what am I without me?
Why are you trying to change who I want to be?