נ.מ: אלכס
"היי" חייכתי אל הבנות בחדר. "היי" ענתה אחת מהן בייבוש ואפילו לא הרימו את המבט מהטלפון. מחקתי את החיוך מפני והתיישבתי בכבדות על המיטה. אין טעם להעמיד פנים מאושרות כשאף אחד לא רואה. חוץ מזה שבכלל שנאתי כל אחת ואחת מהן, אבל לא רציתי להסתובב לבד, במיוחד לא בפנימייה. אז נאלצתי להעמיד פנים, לזייף, לשקר, איך שלא תרצו לקרוא לזה.
פתחתי את הטלפון ונשכבתי במיטה, מנסה למצוא דרך להעביר את הזמן עד לארוחת ערב, כמו תמיד.
פתאום הרגשתי צורך עז בביסלי פיצה. עד כמה שזה מוזר, זה קורה לעיתים קרובות, ביסלי פיצה זה עיקר התזונה שלי במקום הזה. זה ושניצל תירס כשיש לארוחת ערב.
"היי, מישהי רוצה לבוא איתי למכולת?" זרקתי את השאלה לאוויר החדר, בלי יעד מסויים. הפנימייה הייתה ממוקמת בעיירה קטנה מאוד עם לא יותר מכמה מאות משפחות. לא היו פה סופרים או דברים מהסוג הזה, אבל הייתה מכולת קטנה שבהחלט סיפקה את צורכי הבנות בפנימייה. למקרה ששחכתי להזכיר קודם, זאת הייתה פנימייה לבנות בלבד וכולן כאן היו כאלו ילדות טובות שלפעמים זה עשה לי בחילה. שנאתי להיות פה.
"כן בטח" אמרה אביטל. קמתי ולקחתי ולקחתי את הארנק מהארון שלי. יצאנו מהחדר והתחלנו ללכת לכיוון המכולת.
הייתה שתיקה מביכה בהתחלה, כמו תמיד.משום מה אף פעם לא ממש זרמה לי השיחה עם הבנות פה ותמיד כשהייתי לבד עם עוד מישהי הייתה שתיקה מביכה.
"עוד פעם את רוצה ביסלי פיצה?" אביטל שאלה בגיחוך.
"כן, יש לך בעיה עם זה?" השבתי לה מבט כועס אבל לא ברצינות.
"לא, אבל חשבתי שאולי הפעם רציתי בננות, איתך אף פעם אי אפשר לדעת אם את רוצה את זה או את זה." היא גיחכה.
זה היה נכון. ביסלי פיצה ובננות הם באמת המאכלים האהובים עלי, לא עובר יום אחד בלי שאני אוכל לפחות אחד מהם, ובדרך כלל זה שניהם. עד כמה שזה נשמע מופרך, ברוב הימים אני אוכלת 4-7 בננות ביום למרות שכולם אומרים לי שזה יעשה לי עצירות. זה סתם שטויותתת, לא היה לי פעם אחת עצירות מהבננות. זה פשוט כל כך טעים. איך אני אמורה להילחם בזה?! אני אוכל כמה בננות שאני ארצה ושאף אחד לא יעז להגיד לי אחרת.
"זה לא סותר" אמרתי בגיחוך "אני אקנה את שניהם. אבל כרגע אני פשוט חייבת ביסלי."
אוקי, אבל אל תתפלאי אם יום אחד תקומי בבוקר מרוששת." היא צחקה מהבדיחה המאוד לא מצחיקה של עצמה.
הגענו למכולת ונכנסנו דרך דלת הזכוכית השקופה ומשב של אוויר קר קיבל את פנינו. כבר ממש היה קיץ ועוד מעט נגמרת השנה, אז מזגן על קור תמיד היה מבורך בזמן זה של השנה.
הלכתי ישר לעבר המדף של החטיפים, מתעלמת לגמרי מאדווה הקופאית שאמרה לי שלום. הייתי קרובה מידי לביסלי בשביל לשים לב לכל דבר אחר מסביבי. הייתי כבר כל כך הרבה פעמים במכולת שכבר ידעתי איפה נמצא כל דבר ולקחת לי בדיוק שתי שניות לקחת את הביסלי ולהתקדם לאיזור של הפירות כדי לקחת את הבננות. אביטל בנתיים כבר התקדמה לכיוון האוכל הבריא והלא טעים שהיא ורייצ'ל בטח יאכלו לארוחת ערב כמו תמיד.
תפס את עיניי אשכול בננות צהובות ומושלמות שחיכו שם על המדף במיוחד בשבילי. חייכתי לעצמי ומיהרתי אליהן. לתסכולי הרב, שניה לפני שידי נחתה על אשכול הבננות, יד אחרת חטפה אותו מהמדף.
"הייי" רטנתי והפנתי את ראשי להתעמת עם השרץ העלוב שהעז לחטוף לי את הבננות היפיפיות שלי. הדבר הראשון שראיתי בנער היו זוג עיניים ירוקות, בהירות כל כך שהיו כמעט חסרות צבע, וצלקת ארוכה שנמתחה לאורך קו הלסת שלו בצד השמאלי של פניו.
לא הזזיתי בפני אפילו שריר אחד שהראה שאני חושבת שיש בו משהו שונה.
אני אוהבת כשאנשים הם שונים, מיוחדים. וממש, אבל ממש, התלהבתי מהצלקת ומהעיניים, רק בגלל העובדה שהן מיוחדות. אבל אני מודעת לזה שרוב האנשים לא אוהבים להרגיש שונים ונפגעים כשמישהו חושב ככה. ובטח עם הצלקת והעיניים הוא מקבל המון מבטים לא רצויים והוא כנראה לא יבין שאני אוהבת את זה, אלא חושבת שזה מוזר. אז השתמשתי ביכולת העמדת הפנים המדהימה שלי והתנהגתי כאילו הוא סתם בן אדם שיגרתי ולא יפה במיוחד.
אני חייבת להודות שזה היה קצת קשה. הוא היה מעבר לחתיך, הוא היה יפיפה. עם השיער הבלונדיני ותווי הפנים הרכים שלו, לא הייתי צריכה בכלל להסתכל על שאר הגוף כדי שהלב שלי יעשה סלטה קטנה במקום.
"אתה ראית שאני באה לקחת את הבננות האלה, אז למה לעזאזל לקחת אותן?!" שאלתי בכעס.
הוא חייך בשעשוע, חיוך שהגיע כל הדרך לעיניים שלו והבליטו עצמות לחיים חמודות שפשוט עשו לך חשק לחבק אותו. אני חושבת שמגיע לי פרס על זה שהצלחתי להישאר העמדתי הכועסת ולא לחייך. מי הסכים לו להיות כל כך מתוק?! איזה חוצפה!
"אם רצית את הבננות כל מה שהיית צריכה לעשות זה לבקש." הוא אמר משועשע.
שחררתי נהמה רוטנת וחטפתי את הבננות מהיד שלו. הסתכלתי על הבננות בהפתעה מזוייפת. "הו, תראה מה זה, ואפילו לא ביקשתי."
חייכתי חיוך מנצח והלכתי לעבר הקופה, מרגישה את העיניים שלו עלי. שילמתי מהר, להוטה לצאת משם, וברחתי.
חיכיתי בחוץ לאביטל ואכלתי בננה. חושבת על הנער המכולת. משום מה הייתה לי הרגשה מוזרה שזאת לא הפעם האחרונה שאני פוגשת אותו. גם משהו בו הרגיש לי מוזר, משהו... כאילו... לא טבעי.
אני לגמרי מאמינה בדברים על טבעיים, קראתי מספיק ספרי פנטזיה ומדע בדיוני וראיתי מספיק סרטי פנטזיה ומדע בדיוני כדי שהאמונה שלי בעל טבעי תהייה יציבה לחלוטין.
אבל לא כדאי לי לתת לעצמי לפתח תקוות. ניערתי את ראשי המחשבות האלו בדיוק בזמן שאביטל יצאה מהמכולת. השפלתי את ראשי לרצפה ולקחתי ביס מהבננה. יש לי מין הרגל מוזר שאני לא יוצרת קשר עין בזמן שאני אוכלת בננה. אין לי מושג מאיפה זה הגיע, אבל פשוט ככה זה.
שבוע שלם אחר כך עדיין חשבתי מידי פעם על הנער מהמכולת וההרגשה המוזרה שהייתה לי לגביו. אבל מהר מאוד שחכתי ממנו לגמרי ולא חזרתי לחשוב עליו למשך זמן רב.
∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆∆
אוקייי אני ממש מצטערת שלא העלתי במשך מלאאא זמן😥 אבל פשוט היה לי מחסום כתיבה נוראי עד שביום בהיר אחד בוםםם😵 רעיון מטורף ומעכשיו מה שהולך פה הולך להיות כבר הרבה פחות ספונטני🤗
הודעה קצרה: בשבוע הקרוב אני אשכתב את הפרק הראשון וזה יהיה קריטי. אז אני ממליצה בחום לכולם לבדוק מידי פעם😊
תמשיכו להצביע ולהגיב ואם יש לכם הצעות לשיפור בכל נושא אתם בהחלט מוזמנים לכתוב, ביי
Peace ✌️
YOU ARE READING
After I'll leave {} (boy×boy)
Novela Juvenilשון הוא סתם אחד. הוא תמיד הילד החדש. מה קורה כששון מחליט לעבור מהבית ספר עוד פעם לפנימייה הפעם? הוא פוגש שם אנשים שיהפכו לחברי הנפש שלו. ואולי אחד שיהיה אפילו יותר מחבר נפש... אני לא מאוד טובה בלכתוב תקצירים אבל אני מבטיחה לכם שלא תתאכזבו😜 (boy×boy...
