שלכת בקיץ (BxB)

10/ הבהלה לזהב

כן כן, זה פרק חברים!
--

אולי אתה צריך ללמוד לאהוב אותו 

בדיוק באותה הדרך בה אתה רוצה להיות נאהב

פרק 10- סקאר פטרסון

~

המיטה שלי הרגישה רכה מהרגיל.

התהפכתי אל הצד, קובר את פניי בכרית החמה ומותח את ידיי לצדדים, רק כדי לגלות גוף נוסף שוכב לצידי. עיניי נפערו ממש באותה השנייה, וכשהבחנתי בשיער הבלונדיני המוכר והפרוע, קפצתי באחת מהמיטה ונפלתי על הרצפה בחבטה כואבת.

ההמולה קטעה את שנתו של ג'יימי, גורמת לו להתעורר עם הבעה מבולבלת על פניו, עיניו מביטות מטה לעברי. "מה אתה... מה אתה... עושה?" עיניו היו עדיין סגורות למחצה.

הצצתי אליו מלמטה, מבחין בכך שהיה חסר חולצה, חלקו התחתון עטוף בין השמיכות שלי. "אלוהים אדירים!" נאבקתי לעמוד על שתי רגליי, רק כדי להזדעזע לאור העובדה שגם אני לא לבשתי כמעט דבר. "גבר..." פגשתי במבטו העצל. "אנחנו לא... בבקשה... תגיד לי שאני עדיין בתול מאחורה."

עיניו של ג'יימי השתהו על שלי לרגע שהרגיש כמו נצח, לפני שנאנח בקול וקבר את ראשו בכרית. "לא שכבנו," הוא מלמל בקול עמום. 

השמעתי אנחת רווחה גדולה, אבל עדיין המחשבה עליו איתי במיטה המשיכה להטריד אותי. "למה אתה כאן?"

הוא הרים את ראשו באחת, עיניו פקוחות לרווחה כשכל זכר לישנוניות שלו נמחק. "למה אתה מתכוון בלמה אתה כאן?" אני רק המשכתי להביט בו. "היית שיכור אתמול, אני הבאתי אותך הביתה."

פתחתי את הארון שלי בניסיון למצוא חולצה שתסתיר לפחות חלק ממני. היה משהו קצת תמוה בשני גברים ישנים יחד באותה המיטה בלבוש מינימלי. "אז?" המשכתי לשאול. "זה לא אומר שהיית צריך להישאר כאן, שלא נדבר על לישון במיטה שלי, כל כך קרוב אליי ובלי בגדים."

הוא התיישב בפתאומיות ובחן אותי במבט נבוך. הוא גירד בעורפו לפני שדיבר, "אתה זוכר משהו מאתמול בלילה?"

"אני זוכר שכיסחתי לבוגד הזה את הפנים עד שהוא דימם מהאף, ואגב, אני עומד לסיים את העבודה הזאת היום." משכתי את החולצה הנקייה מעל לראשי, חושף אליו חיוך מהיר.

רתחתי מזעם, לא יכול לחכות לראות את פניו של טריי ולהשחית כל זכר אליהן. יכול להיות שהוא לא באמת הפנים את זה, אבל הוא ידע שהייתי מאוהב בפרנצ'סקה. מה שהוא עשה אתמול היה הקש האחרון.

הבעתו הריקה עדיין לא נעלמה מפניו. "אתה לא זוכר עוד שום דבר."

פתאום הנוכחות שלו התחילה להרגיז אותי. הייתה לי מידה מסוימת של סבלנות אל ג'יימי, והוא בהחלט התחיל למתוח את החבל. "אתה יכול ללכת?" נפלטה לי השאלה. "לא רוצה להיות גס רוח או משהו, אבל אתה ישן במיטה שלי שעכשיו אני כנראה אאלץ לשרוף אותה."