אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר

פרק 2

תמיד חלמתי על זה שאני רוצה אהבה אהבה שאינה תלויה בדבר
שיהיה לי גבר להיות איתו בכל יום , שהוא יהיה שלי ורק שלי , שאני לא אצטרך להסתיר ממנו שום דבר ושהוא יהיה החבר הכי טוב שלי לפחות זה מה שחלמתי ,
אבל אני לא טיפוס שקל לו להפתח או בכלל להכיר , היחידה שבאמת מכירה אותי זו בר , בר תמיד הייתה שם בשבילי , גם ברגע הקשה בחיים שלי , הרגע שאיבדתי את המשפחה שהייתה כל העולם שלי , בגיל 18 . אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול ,
אני בש״ג , שוב פעם נפל עליי הקאדר הזה בגלל המפקד המפגר שלי , חושב שלהעניש אותי דרך משימות זה מה שישבור אותי רק דבר אחד הוא לא יודע , אני לא נשברת משום דבר בטח שלא משמירה מעפנה בש״ג .
אני רק מחכה לרגע שהשמירה הזו תיגמר ואני אכנס למקלחת ואסיים את היום הזה סוף סוף , אני ערה מחמש בבוקר, הייתי במשרד , מש״קית ת״ש בתקופה לחוצה , תקופה החגים , כל כך הרבה חיילים עוברים תחתיי ותחת הטיפול שלי , שכל אחד דורש יחס מיוחד וטיפול בהתאם ובהחלט זה קשה ואני מנסה לתת את הטוב ביותר שלי אבל המפקד המעצבן שלי חושב שאני לא עושה מספיק אז קיבלתי גם שמירות בנוסף להכל .
הטלפון צילצל אני רואה על המסך ״אמא שלי❤️״ לא דיברתי איתה יומיים שלמים מרוב שהייתי עסוקה , אני יודעת שאני לא אמורה לענות אבל מי שואל ? אף אחד לא איתי פה מה כבר יקרה ?
״הלו?״ אני אומרת בשקט אל הטלפון
״שלום שי?״ קול נשמע מהטלפון , אבל זה לא הקול שאני רגילה אליו , זו לא אמא שלי , אני מתיישרת על הכיסא בחשש
״מי זה?״ אני אומרת בדאגה אל הטלפון , מקווה לא להתפוצץ מדאגה
״היי , מדבר ד״ר לביא מבית החולים הדסה עין כרם , ההורים שלך ואחותך נקלעו לתאונה , האם תוכלי להגיע ? ״ הוא אומר והטלפון נשמט מידיי
מה אני אמורה להרגיש כשכל העולם שלי חרב עליי? בדיוק את זה , הכאב בלב שאני לעולם לא אשכח
את אותו לילה ארור שהודיעו לי שאיבדתי אותם , את כולם , את ההורים שלי , אם רק יכולתי להיות איתם עוד טיפה , להרגיש את החיבוק של אמא שלי מירי , אמא שלי הייתה בת 45 ואבא שלי דין היה בן 47 , הם הכירו בצבא מאז הם היו זוג , אבא היה המפקד של אמא ובאותו רגע שראה אותה התאהב בה , כל כך קל להתאהב באמא שלי , היא הייתה הדבר הכי יפה שהכרתי , השמחות חיים שלה והחיוך שאף פעם לא היה יורד לה מהפנים , ואחותי ילדה קטנה בת 10 , מה היא חוותה ? כלום , כל העולם היה לפנייה ונגדע מהר מאוד לפני שעשתה משהו , בדיוק כמו אמא שלי היא הייתה מהממת , שתיהן היו עם שיער חום ועיניים כחולות , כלכך בהירות שהיה אפשר לראות את הים בהם בדיוק אותו צבע , כחול שמושך את המבט שלך ולא מוכן לשחרר ואבא שלי , הגבר שלה , אני יצאתי דומה יותר לו , העיניים הירוקות הכהות שתמיד יהיו חלק מפניי ,
הזקן השחרחר והשיער השחור עם הנגיעות הלבנות שמסמנות שהזדקן , שלושתם איבדו את החיים שלהם באותו לילה , הלילה הארור של החיים שלי , שנשארתי לבד , ילדה בת 18 בעולם שאין לה אף אחד חוץ מהחברה הכי טובה שלה בר , אני מודה על כל רגע שהיא הייתה שם בשבילי , בזכותה הצלחתי עם הזמן לקום מהעצב ולחיות , ללמוד לחיות מחדש , והכי חשוב ? להכיר את עצמי מחדש אבל אף פעם לא לשכוח אותם .

״אני כלכך שמחה שהיום הזה נגמר אין לי רגליים״ בר נאנחה ונפלה על הספה כאשר נכנסנו לבית , היא צודקת היום הזה היה כלכך מתיש , הילדים שוב פעם שיגעו אותנו באירוע הזה , למה תמיד יש אירועים של ילדים? אי אפשר שיהיה משהו אחר ?
״וואו אני כלכך מסריחה״ קול נשמע מכיוונה של בר , הסתכלתי עליה וראיתי אותה מריחה את בית השחי שלה ״לכי להתקלח סתומה ״ אמרתי וצחקתי , שאלוהים יעזור לי איזה ילדה מפגרת , היא והשטויות שלה נו באמת .
אחרי שהתארגנתי לשינה , נשכבתי במיטה עצמתי א עיניים ואט אט השינה לקחה אותי...

אור סינוור אותי מהחלון , העיניים נפקחו לאט , היום אני בחופש , אני לא עובדת ונראה לי גם שבר לא , אני מקווה לפחות , מתאים לי לצאת לסיבוב לאנשהו .
קמתי מהמיטה וניגשתי לאירגוני בוקר שלי
כשסיימתי להתלבש יצאתי מהחדר וניגשתי לחדרה של בר ״בטח היא עדיין ישנה ״מילמלתי לעצמי , פתחתי את דלתה והתקרבתי אל המיטה
״בו.. קומי.. אני רוצה שנעשה משהו היום״ לחשתי לה קרוב לאוזן
״טוב, כמה דקות אמא ״ היא מילמלה , צחקתי ומשכתי ממנה את השמיכה ״יאללה נו אני אכין לך פנקייקים״ אמרתי בקול מגרה , כמובן כשאמרתי את זה היא קפצה מהמיטה , התחלתי ללכת לכיוון המטבח בעודי צוחקת בקולי קולות .