אַהֲבָה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר

פרק 3

יום החופש עבר בנחת , אני ובר החלטנו שלא נעשה כלום היום חוץ מלשבת ולראות סרטים , שתינו צריכות את הזמן הזה שלנו ביחד , נכון אנחנו כל הזמן ביחד אבל מתי אנחנו באמת נהנות אחת מהשנייה? כמעט אף פעם , הערב הגיע , בר החליטה שהיא רוצה לצאת להליכה אז נשארתי לבדי בבית , הייתי מצטרפת אליה אבל לא היה לי חשק בכלל , נשכבתי קצת במיטה , רצו לי מחשבות בראש על המשפחה שלי , הרבה זמן לא חשבתי עליהם , עוד מעט האזכרה השלישית שלהם , אבל גם השנה אף אחד לא יהיה חוץ ממני והמשפחה של בר שבאים ומכבדים אותי כל שנה , את האזכרה אמורים לעשות בבית של המשפחה אבל מאותו רגע ארור שגיליתי עליהם לא הייתי שם ואני לא חושבת שאהיה מסוגלת אי פעם לשוב לשם , אם הייתי חכמה הייתי מוכרת את הבית ואת הדברים שלהם ומשאירה לעצמי רק את הדברים החשובים אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה , כל הזיכרונות שלי שם , הכל כולל הכל , מהרגע שנולדתי גרתי שם, אחותי הקטנה הייתה שם , הכל שם שלהם , לא שלי, אני לא יכולה לעשות את הדבר הזה גם אם זה אומר שאני אחיה בצמצום ובחיסכון ולא אפזר כסף בכל מקום זה מה שאעשה .

"שישון קומי צריך ללכת לעבודה " הבוקר הגיע שוב , וכרגיל בר צעקה עלי , קמתי בלי כוחות ובלי חשק בכלל היום , התארגנו זריז ויצאנו ,מקווה שהיום הזה יעבור מהר יותר היום , נכנסנו למסעדה כמו בכל יום היו הרבה הזמנות להיום , נאנחתי היום הולך להיות קשה, מה ביקשתי יום קליל ?
ככל שהיה יותר עבודה היום ככה היום עבר יותר מהר , לקראת הערב כשסיימנו לעבוד בר החליטה להישאר קצת במסעדה לשבת עם העובדים ולי לא היה חשק אז החלטתי לעשות הליכה לבית ,יצאתי המסעדה והתחלתי לצעוד לכיוון הבית , הרבה מחשבות עברו לי בראש ,עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק , אני חייבת להרגע איכשהו , הסטתי את מבטי לצד וראיתי פארק משחקים שמוקף כולו בדשא , לא היה כאן איש , ניגשתי לנדנדה והתיישבתי , לא יודעת מה יש לי אבל באותו הרגע הדמעות עלו לעיניי , למה אני מרגישה כלכך בודדה ? יש לי הכל כרגע , נכון חוץ ממשפחה אבל בר ממלאה את המקום הזה אבל חוץ ממנה אני לבד בעולם , אם לא היה בל חוץ ממנה אני לבד בעולם , אם לא היה לי אותה ? כנראה שבאמת לא הייתי שורדת,אחרי שהרגשתי שכבר אין לי יותר דמעות להוציא ניגבתי את פניי וקמתי מהנדנדה , המשכתי ללכת לכיוון הבית , בטח בר כבר בבית חשבתי ,
לפתע שמעתי רעשים מוזרים מאחוריי ,התחלתי טיפה להלחץ אולי כדאי שאזדרז ,צעדי גדלו עד החלטתי לעבור לריצה קלה, מרוב לחץ לא שמתי לב שיש מישהו שהולך מולי , "אחח" אמרתי כאשר נתקענו אחד בשני "אומיגאד אני מצטערת " אמרתי בבהלה ועזרתי לו לקום כאשר קמתי, "אני באמת מצטערת זה לא היה בכוונה " המשכתי להתנצל , אבל הוא לא ענה , הוא היה שקט הרים את המבט שלו אליי , המבט שלו היה כלכך חודר , מבט אפל שלא בדיוק הייתי רוצה לפגוש בלילה, גופו היה מכוסה בקפוצון שחור ולא הצלחתי לראות את פניו שיחררתי את ידיו והתחלתי ללכת ממנו "זה בסדר , תסתכלי לאן את הולכת פעם הבאה" הוא אמר בקול מחוספס ועבה והמשיך לכיוון שלו , הקול שלו היה כלכך מוכר, מוזר .
המשכתי להתקדם לכיוון הבית כשלפתע שמעתי "הלו את , תעצרי רגע " קול גברי קרא לי בזלזול, בטח עוד שיכור , החלטתי להתעלם והלמשיך להתקדם לבית , אני בדיוק חמש דקות משם ,
השכונה שבה אני ובר גרנו לא הייתה שכונה בטיחותית אם נקרא לזה ככה , זו הייתה שכונת "עבריינים" הרבה מהם נהגו להסתובב פה בעיקר בלילות , הרבה אנשים פחדו לצאת מהבתים בשעות הלילה אבל אני לא פחדתי כלכך , ברור לכל בן אדם יש פחד בתוכו שיקרה לו משהו אבל אני האמנתי שאם יש משהו שאמור לקרות הוא יקרה , הכל מלמעלה ואני לא יכולה לשלוט בזה , בדיוק כמו המוות של המשפחה שלי , נכון קשה להכיל את זה שזה קרה אבל אני יודעת שזה קרה מסיבה כלשהי , סיבה שרק אלוהים יודע למה.
" אמרתי לך תעצרי נכון ?!" הוא צעק והתקרב אליי , אוקי נראה לי כדאי שאחזור לריצה הקלה , התחלתי לרוץ שוב לכיוון הבית אבל הוא לא וויתר והחל לרוץ אחריי עד שהרגשתי פתאום את היד שלו על הכתף שלי , הוא תפס אותי והפיל אותי על הרצפה , " אמרתי לך תעצרי אז תעצרי ילדה" הוא אמר ותפס את שתי ידיי בזמן שהוא מועך אותי על הרצפה , הלב שלי היה על מאתיים "עזוב אותי, מה עשיתי לך שאתה רודף אחריי?" אמרתי לו בפחד , "הגוף שלך יעשה לי את הלילה " הוא אמר בקול חושני וחרמן , באותו רגע לא ידעתי מה לעשות , פשוט התחלתי לבכות "תשחרר אותי בבקשה " בכיתי בקול וניסיתי להאבק אבל הוא לא שיחרר והתחיל לנסות להפשיט אותי "תהיי בשקט שלא ישמעו אותנו!" הוא צעק עליי והעיף לי סטירה , פאק זה כלכך כאב הוא קרע לי את החולצה , ניסיתי לבעוט בו ולהזיז את הידיים , אלוהים צעקתי כלכך חזק , למה אף אחד לא שומע ? שכונה של פחדנים , עצמתי את העיניים והתחלתי להתפלל , בבקשה שלא יפגע בי , אני מפחדת , כשלפתע לא הרגשתי את משקלו יותר עליי , פקחתי את עיניי ובאמת הוא לא היה יותר עליי, תפסו אותו שני גברים שהעיפו אותו ממני ,ניסיתי לתפוס את החולצה שלי ולכסות את עצמי מה שלא כלכך עזר כי היא הייתה קרועה לגמרי , קמתחי במהירות מהרצפה והתחלתי לרוץ , הגברים היו עסוקים בלהכות אותו שלא שמו לב שקמתי מהר והתחלתי לברוח , אני לא מאמינה שזה קרה לי , כמעט נאנסתי אלוהים ישמור , ראיתי ספסל והתיישבתי בו רגע להסדיר את הנשימה שלי , התיישבתי עם הרגליים למעלה והתחלתי לבכות , למה כל הדברים האלה קורים לי ? "הכל בסדר , טיפלנו בו" מישהו אמר לי , הרמתי את הפנים שלי והבטתי בו , זה היה אחד מהגברים שעזרו לי "תודה שעזרתם לי " לחשתי לו בבכי , "אני אביאל " הוא אמר לי בחיוך "אני שי " אמרתי "בואי אני אלווה אותך לבית" אמר והביא לי את הג'קט שלו , התחלנו להתקדם לבית שלי ,בזמן שהלכנו היה שקט , שקט שאהבתי לשמוע , רק ברחובות שלנו היה אפשר לשמוע את זה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה ,
"תודה " אמרתי לו בכניסה לבניין שלי והורדתי ממני את הג'קט "בכיף אל תסובבי בשעות האלה בחוץ שלא תפגשי בעוד אנשים מסוכנים " אמר במבט קריר פתאום כאשר הוא מביט לצדדים, לוקח את הג'קט והולך.

אני אשמח אם תביעו את הדעה שלכם בתגובות