𝔅*𝔱𝔠𝔥 | 𝔜𝔬𝔬𝔫𝔰𝔢𝔬𝔨

one

״תן לי לראות עם איזה מורה שיבצו אותך,״ ביקש אחד מחבריו של הוסוק ברגע בו הם יצאו מחדר הקורס האחרון עם המורה הנהדר שהיווה להם כאחד כזה שירצו לחכות בעתיד שיקבלו את רישיון המקעקע שלהם. ביום שני, שיגמר סוף השבוע, הם ילמדו בקבוצות החדשות אצל מקעקעים שונים וגדולים הרבה יותר ממה שלמדו עימם עד כה. התוכנית היקרה בה הם לומדים הביאה להם את האפשרות להיפגש עם המקעקעים הגדולים בקוריאה. עם השמות אותם מכירים כבר מאז אותו רגע בו החליטו על יעודם בתור מקעקעים. ״מין יונגי??!!״ שאל חברו בהתלהבות. עיניו נפרעו, והוא במיידית התיישב על הכיסא הקרוב באמצע המסדרון. ״אני לא מאמין, שאתה תהייה עם המקעקע הזה.״ הוסוק גלגל את עיניו, לא מבין ממה חברו הטוב מתלהב כל כך, ברמה שהוא גם יכול להתחיל לבכות כי לא שובץ עם אותו המורה. ״זה לא שהוא איזשהו... לא יודע... זמר מפורסם. הוא רק מקעקע, כל המקעקעים כאן טובים מא-״, ״אתה שומע מה שאתה אומר? הוסוק, הוסוק, הוסוק...״ נאנח חברו כחול השיער, מתרומם מין הכיסא עליו ישב ומראה לו את אותה חתיכת הדף עלייה כתוב בגדול וברור השם המיתולוגי של המקעקע איתו הוסוק הולך ללמוד בשלושת החודשים הקרובים.

״יש לו תורים קבועים לכנראה שנה מראש, אין אחד שלא ירצה להתקעקע אצלו. אין אחד שלא רוצה קשר לאיש הזה, הוא לא מקושר לשום מקעקע כלשהו, ואין אחד שלא רוצה לעבוד איתו, ולראות ממש מקרוב איך הוא מקעקע.״ הוא הסביר, ושוב, הוסוק רק גלגל את עיניו.
הוא הכיר את יונגי, ידע למה מתלהבים ממנו אך אף פעם לא הבין. הקעקועים שלו היו יפים, אומנותיים ומיוחדים להפליא, אך זה לא סותר את זה שקיימים בקוריאה עוד המון מקעקעים מוכשרים שמסוגלים לעשות עבודות מדהימות, לא פחות טובות משל מין יונגי.
״הוא נראה כמו ביצ׳.״ הברונטי ציין, גורם לחברו שהכניס ביס ראשון של אוכל לפה היום להנהן בהתלהבות. ״אני מתערב שהוא ישנא אותך שתלמד אצלו.״

״למה שתגיד דבר כזה??!!״ הוסוק שאל, מביט על האחר במבט לא ניתן לפיענוח בעוד עיניו נפתחות לגדולות במיוחד, משדרות על כך שהוא נעלב. ״תסתכל על עצמך,״ הוא העיר, ״אתה ציבעוני, תמיד נראה שמח והוא נראה כזה... דיכאוני.״ האחר לא הבין איך זה מתקשר, ולמה החבר שלו חושב כי המורה העתידי והאחרון שלו לקורס המקעקעים ישנא אותו כתלמיד. הוא באמת נהג להתלבש בציבעוניות, אך לא מוגזמת. תמיד היה לו את התיק הכי מגניב, האקססוריז המתאימים וגם הכובע שהצליח לשדרג את מראה השיער הברונטי שלו. זה שהם הפכים, לא אומר שהוא לא יאהב אותו בתור תלמיד. הוסוק מאוד שקט בכיתה, תמיד נותן ללמד במיוחד שזה מגיע לקורס המקעקעים, ועוד בשלב הכי מאוחר שלו. האישיות הקופצנית שלו מגיעה על ידי ביטוי רק עם חבריו הקרובים, עם האנשים שהוא מרגיש איתם בטוח באמת.

כאשר השניים יצאו מהביניין האפור, גשם כבד החל לרדת ושינה לגמרי את התוכניות שלהם של לשבת באחת המסעדות הטובות שבאיזור ומקום ארוחה מפנקת, השניים נכנסו לבית קפה, הסתפקו בסנדוויץ הטונה האחרון שנשאר, וחלקו אותו.

הוסוק לא יכל להפסיק לחשוב על מה יקרא ביום שני. זה דיי טיבעי. הוא הולך להגיע לאותו ביניין, לאותו החדר בוא הוא למד עד היום רק שמספר אנשים שונים ופנים שאינן מוכרות יחברו לו למשך ארבע שעות בכל יום בשבוע- למשך שלושה חודשים. אך זה לא היה זה. זה לא מה שהוא מצא את עצמו חושב על מהרגע בו הוא וחברו החלו לדבר על הכיתות החדשות והמורים המדהימים שיקבלו בהמשך; הוא חשב על מי שילמד אותו, וחשב על העובדה שהוא רוצה לצאת החוצה מבית הקפה, להגיע אל דירת השותפים שלו ורק לחקור מי זה באמת מין יונגי הזה שהוא הולך לראות כל יום. חברו עשה לו הכנה דרמטית, ואין ספק כי כל מקעקע או בן אדם רגיל היה רוצה שיגידו עליו כאלו דברי שווך מאחורי הגב. הוא תמיד הסתקרן מהמורים שהוא הולך לפגוש, אבל אף פעם לא חשב על כך לעומק, ואף פעם לא חזר על שמו של המורה כל כך הרבה פעמים בראשו.

״א-אני חייב ללכת,״ הברונטי הכריז, מוציא מכיסו שטר של מאה אלף וון והטיח אותו בחוזקה בשולחן. ״זה הרבה יותר מסנדוויץ הוס-״, ״שמור את העודף, להתראות.״ הוא אמר בפזיזות, מלביש על כתפו את רצועת התיק האדום שלו ומתקדם במהירות אל יציאת בית הקפה בעוד מניח על ראשו בעדינות את כובע מעיל הגשם האופנתי שלבש היום בבוקר. לא הייתה לו מטרייה, או כוח לחכות למונית, אוטובוס או רכבת תחתית, הוא היה נחוש לחזור לבית שלו, להתקלח, להכניס משהו מתוק לפה בכדי להעביר את טעם הטונה ופשוט לחקור על האיש הזה לו חברו לא מפסיק להחמיא.

הכניסה שלו לבית נעשתה ברעש גדול שגרם לשותפיו לקום מין הספה בסקרנות ולהביט אל הדלת, נעליו החליקו במהירות, ותיקו הונח על יד השידה הקטנה שבכניסה. ״מה קרה?״ שאל סוקג'ין בהירהור, אחד משלושת השותפים הנוספים שגרים יחד עם הוסוק בדירה דיי גדולה בסיאול. ״היי, כלום... אני פשוט רוצה ללכת לישון.״ הברונטי ענה במהירות, מחטיף מבט אל טאהיונג שותפו הנוסף ועובר על יד ג׳ימין במסדרון, בדרכו לשירותים. לחיות בבית מלא שותפים בהחלט היה אתגר, אך זה היה החלום שלהם מאז היותם בחטיבת הביניים. לחיות יום יום עם החברים הכי טובים שלך זה באמת נחמד, אבל הוסוק גדל להיות אחד כזה שמידי פעם צריך את הפרטיות שלו ליותר מזמן נסיעה ברכבת התחתית; בעוד חבריו היו האנשים הכי חברותיים, אנרגטיים ופעילים שהוא איי פעם פגש.

בעוד הוא נכנס לחדרו, הוסוק פשט מעליו את כל הבגדים שלבש, ונשאר רק עם הבוקסר מאחר ומיטתו הייתה עטופה במספר שמיחות שיגנו עליו מין הקור שהחל דווקא להשתפר בימים האחרונים. הטלפון שלו היה בידו, והוא כבר היה מוכן להיכנס לחפש את כל המידע האפשרי על אותו המורה הזה שלו, שהולך ללמד אותו בשלושת החודשים הקרובים, וללוות אותו לסיום קורס המקעקעים. המחשבה ההיא שעוד שלושה חודשים הוא יוכל סוף סוף להתחיל בבניית העסק שלו כמו שתמיד רצה עפה לו מהראש. כל מה שהוא זכר כרגע, זה שיש לו את כל סוף השבוע לחפש מי זה אותו האדם אותו כולם מפארים.

״מי אתה, מין יונגי...״