הרפתקאות מתוקות

הממלכה קופאת

סוכריה החלה לצרוח לעזרה, אך זה היה חסר טעם. לא היה שם איש. הכפור כבר הגיע לברכיה, והיא פרצה בבכי. זה לא יכול להיגמר ככה. הממלכה שלה... מה קורה כאן?
כל רגליה כבר קפאו, והקיפאון טיפס אל מותניה. אט אט הוא כיסה את בטנה ואת חזה, והגיע לשרשרת שקיבלה סוכריה כשנולדה.
לפתע קרה דבר מופלא.
ברגע שהקור פגע בשרשרת, הכפור על גופה של סוכריה החל להנמס. הקרח הצורב הפך בשניות למים שהתפזרו באדים חמימים. תוך חצי דקה כל גופה של סוכריה היה מופשר, והדשא שלרגליה הפשיר גם הוא.
סוכריה אחזה בשרשרת בתדהמה. מה זה הקסם המדהים הזה? כל מה שידעה על השרשרת הוא שירשה אותה מסבתא- רבתא שלה. מה היא עוד יודעת לעשות?
ואז היא נזכרה. העם שלה צריך אותה! קנדילנד קפואה! משהו אפל קורה! היא הרפתה מהשרשרת והחלה לרוץ. היא הגיעה לנהר הקפוא וקפצה אליו. המים הפשירו ברגע  שנגעה בהם. היא חצתה את האגם בשחייה והחלה לרוץ, נותנת לרגליה להוביל אותה. היא רצה ללא הפסקה עד שהגיעה לארמון, מתנשפת. היא הזדעזעה ממה שראתה.
כל תושבי קנדילנד קפאו. המוכרים בשוק הממתקים, רוכבי הפגסוסים, השוטרים, עוברי האורח- כולם. סוכריה התעשתה ורצה אל הארמון, פותחת בפיצוץ את השער. היא רצה ללא הפסקה עד שהגיעה לחדר הכס, בו מצאה את הוריה יושבים בכיסאותיהם, קפואים. לצידם, בכיסאות קטנים יותר, ישבו קפואים גם הם שני חבריה- צ'אק וסטיקי. היא עמדה שם, מזועזעת למראה משפחתה וחבריה הקפואים, כשפתאום שמעה קול מאחוריה.
"מה את עושה כאן?"
סוכריה הסתובבה. מולה עמד נער גבוה, בהיר שיער וכחול עיניים, לבוש חליפה לבנה בעיטורים זהובים.
"הנסיך ג'רלד?" היא קראה בתדהמה.
"למה את לא קפואה?" הנער ענה בכעס. אבל זה לא היה הקול שלו. זה היה קול אחר, עמוק יותר, מרושע יותר.
"מי אתה?" שאלה סוכריה. "ולמה השתלטת על הגוף של ג'רלד?"
"את... לא... אמורה... להיות כאן." היצור נהם.
"מי אתה?" חזרה סוכריה על שאלתה בתקיפות.
"אני המפלצת הנוראה ביותר שתכירי," אמר היצור, שם על פניו של ג'רלד חיוך זדוני.
"את... מ... ארץ הירקות?"
המפלצת צחקה.
"לא. אני היא סיוט, מפלצת הפחד הנוראה."