״אני הולך להקיא, לואי.״ הארי אמר, ידיו לחות, קפוצות וסגורות.
הם יאהבו אותך הארי, אל תדאג.״ לואי אמר, מתאפק לאחוז בידו של הארי וללחוץ אותה בחוזקה.
״בטוח?״ הארי שאל, מביט אל תוך עיניו של לואי, ולואי חייך, מהנהן בראשו.
ואיך הוא יכל שלא להאמין לו? כשהחיוך שלו גורם לצדדי העיניים שלו להתכווץ והעיניים שלו דולפות גאווה.
הארי שמח שיש לו את לואי, מישהו שהוא יכול לסמוך עליו ולדעת ש- כן, יש מישהו שיהיה דבוק אליו ולא ישנא אותו על שגילף חרב עקום.
הארי שם את ידיו מאחורי גבו כשהוא עשה את דרכו אל הארמון. הסיבה ללמה המלכה הזמינה אותו לא הייתה ידועה, אבל הוא עדיין שם את החליפה הכי טובה שלו ובא הנה.
לואי הוביל אותו פנימה, מוודא שהוא שומר מרחק משום שהוא לא רצה שלהארי לא יהיה נוח.
כשהגיעו לאולם המרכזי, משפחת המלוכה כבר הייתה שם, מפטפטת בקולות שקטים.
זאין היה הראשון שהבחין בהם והוא חייך חיוך גדול כשהוא ראה את החבר הכי טוב שלו מגיע לשם עם הארי.
זאין שמח שלואי מצא מישהו שהוא יכל להסתכל עליו ולחייך, לטעון שהוא שלו.
זאין ידע שהארי עדיין לא הרגיש באותו אופן כלפי לואי, אבל לואי היה כל כך שמח כשהארי השחיז את החרב שלו, איך זאים יכל להתלונן על כך? אבל זאין ראה את זה, ראה איך הארי מסתכל על לואי לאישור ואיך הוא נרגע כשלואי מחייך אליו.
״לואי!״ זאין צעק, הקול שלו מהדהד בארמון.
״זאין, כמה פעמים אני אמרתי לך לא לצעוק בארמון?״ אמא שלו אמרה, מרוגזת.
״תני לו לחיות, אישה.״ אבא שלו אמר בחזרה בשבילו וזאין פשוט חייך.
המלכה הנידה בראשה וחייכה אל לואי והארי.
״בוא הנה, יקיר.״ היא אמרה, עדיין מחייכת.
הארי עשה את דרכו אל השולחן, מתנדנד.
״זהו כבוד לפגוש אותך, הוד מעלתך.״ הארי אמר, מנשק את גב כף ידה של המלכה.
״התענוג כולו שלנו.״ המלכה אמרה, מחייכת.
המלך לחץ את ידו של הארי באחיזה איתנה והארי אחז בידו באותה אחיזה. הוא היה מלטש בלהבים, אם הוא היה טוב במשהו זה לאחוז היטב בפטישים ובלהבים שלו.
כולם ישבו לארוחת הערב והארי הביט בפה פעור באוכל.
כן, הארי קיבל אוכל מלוקאס- הכי טוב- אבל כל כך הרבה אוכל רק לחמישה אנשים? זה היה מטורף.
הארי אכל את האוכל שלו באטיות, ושמע את השיחה שמדוברת על השולחן.
״אז הארי, מה אתה עושה?" שאל המלך.
״אני נפח, אדוני, אני עובד אצל לוקאס." הארי אמר.
״זה נחמד." המלך אומר, מהנהן בראשו.
הארי חש הקלה שוטפת אותו מששמע זאת והוא לא ידע מדוע.
״אז לואי, אתה מוכן לחיפוש שלך?" המלך שאל עכשיו כשהוא מביט בו.
״כן, אני אעזוב בעוד יום.״ לואי אומר ומחייך.
הארי קפא במקום.
לואי עוזב? למה הוא לא אמר להארי?
הארי חשב שזה מגוחך, לואי יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בלי להגיד להארי... זה לא היה עניינו של הארי.
אבל הארי לא יכול היה שלא להרגיש חולה בבטנו, לבו כואב.
כשסיימו את ארוחת הערב, שהייתה שקטה ללא אירועים מיוחדים, הארי הודה למלך ולמלכה והבטיח ללטש חרב עבור זאין.
כשלואי ליווה אותו הביתה באותו לילה, הארי שתק.
לא מדבר על איך הוא ייצור חרב של זהב, או איך שהוא הולך לשים יהלומים על הידית. לא, הוא שתק וזה הדאיג את לואי בגלל שזה לקח לו כל כך הרבה זמן ליצור את המצב הקרוב שביניהם.
כשעמדו מול החנות של לוקאס באותו לילה, לואי שאל אותו מה לא בסדר. "זה... כלום.״ הארי אמר.
״אתה בטוח?" לואי שאל שוב, מודאג.
״אני בסדר אוקיי?! אתה לא צריך לדאוג לי כל הזמן. אני דואג לעצמי כל חיי ואני חושב שאני יכול לעשות זאת גם עכשיו!״ הארי צעק, כועס עכשיו.
״זה לא מה שהתכוונתי הארי-״
״אני לא רוצה לדעת למה התכוונת! פשוט תעזוב אותי בבקשה.״ הארי אמר, נכנס לתוך החנות, מוחה את דמעותיו באגרסיביות.
לואי עמד בחוץ, חושב מה הוא עשה לא נכון.
הארי ישב במיטתו, בוכה וחושב למה לואי גרם לו להרגיש בדרך הזאת.
YOU ARE READING
The Bounty Hunter » LS
Romance[הושלם] ״לא אכפת לי אם אתה חושב שאני מטומטם. אני מאוהב בך ואתה לא הולך להיפטר ממני בזמן הקרוב.״ פאנפיק מתורגם @jealouslouis_ תחילת פרסום: 2.10.20 סיום פרסום: 19.11.20
