הארי שכב במיטה, ער לחלוטין, מוקדם בבוקר- כתום קלוש מציץ באופק.
הארי תהה למה הוא מרגיש בדרך שהרגיש כששמע שלואי הולך לציד, למה הוא הרגיש כמו שהרגיש כשלואי לא אמר לו לפני.
הארי היה מבולבל, הוא לא ידע, וזה תסכל אותו. גורם לו להרגיש רצון לחבוט בקיר, אבל הוא לא עשה זאת.
הארי נשאר שם במיטה ושמע את האנשים ממהרים לארמון לראות את ׳הצייד הראשי׳ עוזב. אבל הארי לא הלך, כרגיל.
אבל בפעם הזו, הסיבה לא הייתה זהה לקודמת, וזה הדהים את הארי עד כדי כך. בפעם האחרונה הוא לא הלך לראות את לואי עוזב כי לא היה אכפת לו, עכשיו אכפת לו. קצת יותר מידי.
הארי הסתובב במיטתו וכיסה את ראשו עם הכרית, מנסה לחסום את הרעשים.
״הארי?״ הוא שמע את לוקאס מדבר בשקט.
הארי הימהם בתגובה.
״אתה לא רוצה לפגוש את לואי לפני שהוא עוזב?״ לוקאס שאל.
״לא.״
לוקאס עמד שם והרים גבה. הם התקרבו, לא?
״מה קרה, הארי?״ לוקאס שאל, יושב למרגלות מיטתו.
״הוא פשוט גורם לי להרגיש דברים שאני לא רוצה, לוקאס. אני לא רוצה להיפגע, אני לא רוצה שיהיה אכפת לי, אני לא רוצה לאפות לו עוגיות, אני לא רוצה שהבטן שלי תתהפך כשהוא לא אומר לי דברים, אני לא רוצה שהלב שלי יפול כשאני שומע משהו ממישהו אחר כאשר אני אמור לשמוע את זה ממנו, אני..״
לוקאס צפה בילד. הוא מעולם לא ראה את הארי בוכה וזה כאב לו.
״הארי..״ לוקאס אמר, מעביר את ידו בשיער של הארי.
״אני לא רוצה שהוא ילך, לוקאס..״ הארי אמר במשיכת אף.
״אני רוצה שהוא ישאר בדיוק כאן, איתי, ואני לא אוהב את זה לוקאס, אפילו לא קצת. מה קורה לי?״ הארי אמר, מזיז את שערו.
לוקאס לא יכול היה שלא לחייך. הו, האירוניה.
״הארי, אתה מבין שזאת העבודה שלו. כמו שאתה אוהב ללטש חרבות- אני מקווה שאני צודק- לחיים שלך. הוא צד כי הוא אוהב לעשות את זה בחיים שלו.״ לוקאס אמר, עכשיו מושך את הארי לחזהו, מלטף את שערו בעדינות.
״אני יודע לוקאס, אני יודע, אבל אני לא יכול פשוט.. הוא יכל לומר לי.״ הארי אמר.
״הארי, אתה אי פעם אמרת לו שאתה הולך לקחת את המתכות שלך? אתה אי פעם אמרת לו מתי אתה מלטש חרב?״ לוקאס שאל, מרים גבה.
״לא, אבל אני לא עוזב לימים, רק לכמה שעות.״ הארי אמר, משלב את זרועותיו סביב חזהו.
״שעות או ימים, זה אותו הדבר. הוא אוהב אותך הארי, הוא רואה אותך אופה בשביל ארס ולא בשבילו, הוא רואה כשאתה שם את העבודה שלך לפניו, הוא רואה כשאתה עוזב בלי לספר לו לפני שהוא לא אומר לך דבר. זה מכאיב לו, אבל האם הוא אי פעם התלונן?״
״לא, ואני אפיתי עבורו עוגיות, הילד-מפלצת הקטן שלך אכל את כולן.״ הארי אמר, זועף.
״אבל אמרת לו שהכנת משהו בשבילו?״
״לא..״
לוקאס היה האחד שהמהם עכשיו.
הם ישבו שם בשקט.
הארי שמע עגלה מגיעה לכיוון החנות. הוא עמד במהירות על המיטה והציץ דרך החלון.
הוא צפה בלואי כשעזב, שפתיו סגורות לקו דק, הארי רצה לצרוח כל כך שיעצור, אבל הוא עשה זאת בגלל שזו העבודה שלו.
הארי הביט עד שהעגלה כבר לא הייתה בשדה ראייתו ואז חזר לשבת.
״אני אאפה לו עוגות, אני אאפה לו עוגיות, אני אפילו אלטש לו חרב, לוקאס. אני אספר לו כמה אני מצטער.. האם- האם הוא יסלח לי?״ הארי שאל בהיסוס, הוא לא יכול היה לחשוב על העובדה שלואי לא רוצה לדבר איתו.
״ברור שהוא יסלח, הארי.״ לוקאס אמר, מחייך.
״לוקאס?״ הארי שאל, בשקט.
״כן?״
״אתה אוהב את ג׳ני נכון?״ הארי שאל, מתעסק באגודלו.
״כן, הארי, כל כך הרבה.״ לוקאס אמר, חושב על אשתו היפייפיה.
״איך... איך אתה מרגיש? איך אתה יודע?״ הארי שאל, עכשיו לחוץ.
לוקאס חייך חיוך יודע כל.
״ידעתי את זה כשעצם המחשבה לעזוב אותה כאבה לי בלב. ידעתי את זה כשהבנתי שאני לא יכול לחיות בלעדיה. רק רציתי להגן עליה ולהשאיר אותה אצלי.״ לוקאס אמר, מחייך על הזיכרון.
״לוקאס?״ הארי אמר שוב.
״כן?״
״אני אוהב את לואי.״
YOU ARE READING
The Bounty Hunter » LS
Romance[הושלם] ״לא אכפת לי אם אתה חושב שאני מטומטם. אני מאוהב בך ואתה לא הולך להיפטר ממני בזמן הקרוב.״ פאנפיק מתורגם @jealouslouis_ תחילת פרסום: 2.10.20 סיום פרסום: 19.11.20
