פאנפיק הארי פוטר: גיי ברמות.

אסור לנו, הארי,

אסור לנו, הארי," גיגמגם דארקו, מאדים, ליבו פועם בחוזקה, המגע הרך של הארי בלחיו צורב, מענה, מרגיש טוב- כמו הגיהנום. "אני לא יכול להתאפק, דארקו, לא עוד." הארי עונה בתחינה, נושא אל הנער הבלונדיני זוג עיינים יפיפיות, אוהבות, מלאות תשוקה. "ומה- מה עם ג'יני? ופנסי?" דארקו בולע את רוקו, והשתיקה מדברת עבור שינהם. הארי רוכן אל צווארו, שורט אותו חלושות עם ציפורניו שאוחזות בו בחוזקה, מנשק אותו בתאווה. "הן לא פה, זה בסדר," הארי פוסק, ממלמל, שקוע בהתמכרות אל עורו של דארקו, שמתמסר לזרמים שעוברים בגופו, לרטט בליבו, להארי, האויב המושבע שלו. ידיו רעדו, הוא התנשם בכבדות, מודע לסיכון ולהשלכות, אך ממשיך לעמוד שם, ללטף חלושות את גבו העירום של הארי, להצמיד אותו אליו, להטות את ראשו לאחור כדי להקל על הארי לנשק את האיזור. הארי, כשקוע בטראנס, היה להוט לנצל את הרגע- כל סנטימטר בו השתוקק לדארקו, אבל שכן בו הפחד הנורא להתעורר, לגלות שפיסת הזמן הזו הייתה ותהיה בגדר דמיון. הוא עשה כמיטב יכולתו לשאוב כמה שיותר הנאה מדקותיו לצד דארקו, להשתיק כמה שיותר רעב, שפתיו ריפרפו על הצוואר החיוור, על השפתיים האדמות, על הגב החשוף, טועמות כמה שיותר, מחריבות את הספקות ומשאירות מקום לאהבה. ידיו התרוצצו בין הלחים הלבנות ובין עמוד השידרה הפעוט, שורטות, נוגעות, מלטפות בשבריריות מרגיזה. מאלפוי הצעיר רצה עוד. הוא רצה להכיר את גופו של הארי מכף רגל ועד ראש, להריח את הניחוח הכולל שלו, לטרוף את השעון. "הארי... הארי תמשיך," הוא נאנק, רוצה את המגע, את הידיים החסונות, את הניצוץ המבריק בעיינים הבהירות... "אנחנו חייבים לעצור," רוח שקולה השתלטה פתאום על נפשו של הילד בהיר השיער. "זה... זה לא בסדר מה שאנחנו עושים, לא משנה כמה זה טוב." הארי התבונן בו בהבנה, בעצב, בחוסר סיפוק. "זה... זה היה מדהים," הוא אומר בקול עבה, בטוח בעצמו אך אף על פי כך מבוייש. "כן." דארקו עונה חרישית, מסתכל על הקוביות המוצקות של הארי מתכסות בחולצה שחרחרה. "אבל אסור לנו לעשות את זה עוד פעם." הארי נושך את שפתו התחתונה בממזרות. "לגבי זה, עוד נראה." הוא מחייך, יוצא מהחדר בצעדים מהירים ואחידים, מותיר את מאלפוי פעור פה, עם טעם של עוד מתנוסס על לשונו, טעם של עוד ושל אשמה.

"למה חזרת כל כך מאוחר?" המבט הדואג של פנסי ננעץ בעורף המנוקד של דארקו. "מה קרה לך בעורף, דארקו מאלפוי?" קולה היה סמכותי ובוגר. דארקו הביט בה, ציפה להרגיש ניצוצות, כמיהה, אהבה. הרי היא אישתו, תחושה כזו היא דבר מתבקש. "כ.. כלום." המילים שלו היו ריקות בדיוק כפי שליבו, אשר נהג לעשות שמיניות באוויר מכל פיפס שפנסי זרקה אליו, היה ריק. הוא לא חש כלום, אולי משהו, חיבה? לא כמו שהוא חש עם הארי. הארי... הארי היה האפשרות האסורה. זו שכל תא בגופך לוחש לך 'בחר בה... בה...' רק כדי לענות את יצרך, לשרוף את קרביך. אסור היה לדארקו לבחור בה. אבל הוא רצה... רצה כל כך...