פאנפיק הארי פוטר: גיי ברמות.

סקרוטים פוצי תחת ודרמות

"תסתמי," ג'יני גלגלה את עיניה, מצחקקת בשובבות. "מה?! אני באמת חושבת שסקרוט פוץ תחת זה חיה חמודה. אחד פעם הוציא לאחות של דוד של אבא שלי את העין... מקסים." לונה מוחה בעליצות, עיניה פעורות לרווחה ונפשה, לשם שינוי, על הקרקע, על הספא האדמדמה, יושבת ליד ג'יני בבית מבולגן, מלא נרות אווירה, המקום הקטן והחמים שלה. "איך את יכולה להגיד ש-" ג'יני עוצרת את עצמה מלומר דברים שעלולים לגרום למלחמת עולם שלישית. הו, וולדמורט... חמישית? "אולי יש משהו נחמד בעיינים הרצחניות והריקות שלהם." היא מושכת בכתפה בכניעה, מתבוננת בלונה קוטפת פרח דמיוני מהאוויר, מחבקת אותו בגוון אימהי ושואפת את ניחוחו הוירטואלי. "כוסברה," היא מסבירה, מושיטה אל ג'יני יד ריקה ופותחת אותה בחן. "רוצה להריח?" השפה העליונה של ג'יני מתרוממת מעט בספק, אך היא בכל זאת רוכנת אל היד הזכה ומרחרחת אותה בחשדנות. "מממ, מנטה?" לונה לוטשת בה זוג עיינים מלאות אכזבה. "באמת ג'יני, ציפיתי ממך ליותר." ג'יני מרימה את ידיה בהתגוננות, מחייכת חיוך רחב, נמשיה החיים מרקדים על פניה, ולפתע מחבקת את לונה חיבוק קצר. "את יודעת, אני שמחה שאת פה. הארי כמעט ולא בבית, ומשעמם. ואיתך אף פעם לא משעמם." לונה ממצמצת  פעמיים בבורות. "הארי? הארי פוטר? הזה שהציל את, אמ, כל העולם?" ג'יני אומרת, מופתעת-לא מופתעת. "הא, כן, אני זוכרת אותו," לונה אומרת בטון עייף, וניצוץ עצוב מתגנב אל פניה. "הי," ג'יני נבהלת. "את בסדר?" לונה מנערת קלות את ראשה, כמו כלב שהתלכלך ומנסה להיטהר, מפנה את קודקודה אל ג'יני ומהנהנת בחולמנות. "אז סקרוטים פוצי תחת, מה?" ג'יני מגרדת את ראשה באי נוחות, משום מה האיזכור של הארי משרה מעט אשמה על האווירה הקלילה והמאושרת. "הם כאלו מתוקים..." לונה אוחזת בידה סקרוט בלתי נראה ומנערת אותה בעווית כאב כאשר הוא דופק בה נגיסה דמיונית. "חמודים." היא נאנקת, מחניקה יבבה. ג'יני צופה במתרחש בחיוך מנצח ומשלבת את ידיה בסמכותיות. "אפילו כשהם לא אמיתיים הם בלתי נסבלים." לונה מלקקת את שפתיה, מתוסכלת. "את לא מבינה, זה היה אחד מקולקל... האחרים יותר נחמדים" היא אומרת, אישוניה הכחולים מתרחבים ביאוש. "הי, אם זה כל כך חשוב לך אז סקרוטים פוצי תחת הם אחלה חבר'ה," ג'יני מגחכת, מרוצה למראה לונה מלאת ההקלה. "יופי. לא יכלתי לאהוב אותך אם היית מתנגדת כל כך לסקרוטים." שפתיה של ג'יני נשמטות בתדהמה ולונה מכסה את פיה עם ידיה, גבותיה מתכווצות ועיניה מתרחבות למימדים לא הגיוניים. היא פולטת אנקה קטנה וכאובה, מביטה בג'יני במבט מעורר רחמים. "אני- להתראות ג'יני," היא  מגמגמת, קמה מהספא בתנודה כושלת ויוצאת מהדלת בצעדים מהירים. ג'יני נשארת שם, בוהה בקיר בריקנות, מסרבת לעקל את המילים הרכות אך הקשות מנשוא שנפלטו מהשפתיים המזמינות של לונה.