כוכבים ומה שביניהם

פרק שתיים עשרה- האפס או האחד?

נקודת המבט של נועם-

אני לוגם מהלונג שלי, הבלונדינית שלידי מנסה לחלוק איתי את הקש ואני זז ממנה, מה היא רוצה ממני.

אני מביט בהמוני האנשים שרוקדים במועדון הצפוף ומזהה את הראש הברונטי שלה מנסה לפלס את דרכו בכדי לצאת מההמון הרוקד, היא מזיעה ומתנשפת במהירות, בורחת מהמועדון.

פאק, אם מישהו עשה לה משהו אני נשבע..

אני זורק את הצייסר שלי ויוצא החוצה, מביט סביבי ולא מוצא אותה, היא הלכה?

אני מסתובב מסביב למבנה ורואה את נילי מאחור, יושבת על הרצפה ובוכה אל תוך הברכיים, הלב שלי מתחיל לדפוק חזק יותר בכל צעד שאני מתקרב אליה.

מה קרה לה?

אני נעמד מעליה והיא לא מרימה את הראש.

״מה קרה נילי?״, אני שואל בצרידות.

אם מישהו פגע בה, הוא הולך למות היום.

היא עדיין לא מרימה את הראש ואני מרגיש שאני עומד להתחרפן מאי הידיעה, מה לעזאזל קרה לה?

״פשוט תלך.״, היא לוחשת ומנסה להרגיע את הבכי שלה.

הלב שלי לא יכול לעמוד בבכי שלה.

״אני לא הולך.״, אני לוחש ומתכופף אליה, אני צריך להיות כמה שיותר קרוב אליה.

אני תופס בפנים שלה ומנסה להרים אותם אליי בכדי להסתכל עליה, לראות אם מישהו פגע בה.

״אז אני אלך.״, היא אומרת ונעמדת, עדיין לא יוצרת איתי את קשר העין לו אני מייחל.

רק מבט אחד ממנה ואני אדע בדיוק מה מתחולל לה בראש.

אני הולך אחריה גם בכדי לשמור עליה וגם כי.. אני פשוט לא יכול לשמור ממנה מרחק, לא משנה כמה אני מנסה.

אולי זאת גם הוודקה ששתיתי שנותנת את אותותיה.

״אנחנו נמשיך לעשות את זה עוד הרבה?״, אני שואל והיא עוצרת במקומה, פורצת בצחוק בעודה עם הגב אליי.

״תגיד לי אתה נועם? נמשיך לעשות את זה עוד הרבה?״, היא מסתובבת להביט בי, אני חוקר אותה, סורק אותה מכף רגל ועד ראש, היא נראית שלמה ולא פגועה.

אני משחרר אוויר שלא הייתי מודע ששמרתי בפנים, אני לא מנתק את קשר העין בינינו.

״מה?״, אני שואל בבלבול. ״כמה עוד תלך ותחזור? תקח צעד קדימה ואז שתיים אחורה? כמה עוד תמשיך לשחק איתי? מה עשיתי לך נועם? למה אתה פוגע בי כל כך? למה אתה מנסה להכאיב לי?״, היא מתחילה לבכות באמצע המשפט ואני נושך את שפתי התחתונה.

אני לא יודע נילי, לעזאזל.

אני מנסה להתרחק בשבילך, ככל שאתקרב.. אני אהרוס אותך.