כוכבים ומה שביניהם

פרק עשרים ושתיים- שני דפוקים כמונו

אני יוצאת מהאוטו של דון בטריקת דלת,
אני מתחילה ללכת ברחוב בלי יעד, אני לא יודעת לאן אני הולכת.

אני מרגישה שהרגליים שלי הן אלה שמובילות אותי,
אני הולכת עד שאני מרגישה שאני לא מסוגלת עוד, אני לא מסוגלת להפסיק לבכות ומתרסקת על הרצפה.

דון שכנראה עקב אחריי יוצא מהאוטו ולוקח אותי בידיים שלו, ״די נילי זה לא שווה את זה.״, הוא לוחש ומנשק את הראש שלי כשאני לא מפסיקה לייבב מבכי.

דון מרים אותי ולוקח אותי לאוטו, ״אני לוקח אותך הביתה, הכל יהיה בסדר.״, הוא מלטף את הרגל שלי וצמרמורת לא נעימה עוברת בי, התקיפה המינית שעברתי עוברת לי בראש אבל דון הוא לא כזה, הוא החבר הכי טוב של נועם, הגבר אותו כל כך אהבתי, שעכשיו המחשבה עליו מכאיבה לי כמו סכין בלב.

דון חונה ליד הבית שלי ואני משפשפת את עיניי כשאני רואה את נועם יושב על המדרכה עם בקבוק ויסקי ביד.

איך יש לו את הבושה עוד לבוא לכאן?

אני יוצאת מהאוטו בעצבים וטורקת את הדלת, ״נילי שלי.״, הוא רץ לכיווני כשהיד שלו מדממת, ״אל תיגע בי!״, אני צורחת והמחשבה על המגע שלו מעוררת בי בחילה.

״אני יודעת הכל נועם!
אני יודעת שרצית לשכב איתי ולקחת לי את הבתולים רק כדי לנקום באבא שלי!
אני יודעת מי אתה, נזכרתי, היינו משחקים כילדים, אתה נועם שכטר, אבא שלי פיטר את אבא שלך ואתה מאשים את המשפחה שלי בזה!
אני יודעת שרצית להרוס לאבא שלי את החיים, את העסק, איך אתה יכול? איך אתה יכול להגיד לי שאתה אוהב אותי ובו זמנית לחשוב את כל הדברים הנוראיים האלה בראש המרושע שלך?
איך אתה יכול?״, את המשפט האחרון אני לוחשת בבכי.

״אני אוהב אותך!״, הוא צועק, הקול שלו נשבר ואני לא יכולה לנתק את העיניים מהשפתיים הפצועות שלו, האם באמת?

לא.
הוא לא אוהב אותי.
הוא אף פעם לא אהב.
הוא לא יודע מה זה לאהוב, זה לא חלק מהיכולות שלו, הוא רמס והרס אותי ואני כמו אידיוטית חזרתי וחזרתי אבל זה הסוף, כנראה שלא לכל סיפור מובטח סוף טוב.
בסיפור שלנו אין סוף טוב, בגלל מי שאנחנו ובגלל מה שעשינו.

״אתה לא אוהב אותי נועם. אל תשלה את עצמך, אתה אוהב את עצמך.
בן אדם כמוך לא יודע מהי אהבה, בן אדם שמתערב עם אנשים על האהבה והבתולים של בחורה תמימה בגלל מסע נקמה עלוב.
זה נגמר נועם, אני לא אוהבת אותך.״, אמרתי ברעד והרבה פחות בביטחון ממה שזה נשמע.

הבטתי בעיניו פעם נוספת ולא הצלחתי להחזיק את עצמי, היד שלי פגשה את הלחי שלו בסטירה כואבת.

סטירה שמגיעה לו כל כך.

הסתובבתי וברחתי מחצר הבית שלי, חיברתי את האוזניות אל הטלפון שלי והדלקתי את הפלייליסט שלי, ושל נועם..
אותו פלייליסט שבחרנו ביחד.
זה הגיוני שכל מילה בשיר מרגישה כאילו השיר נכתב עליי? האם השירים האלה באמת נכתבו עליי? האם מה שהיה בינינו היה כמו בשירים?
לא.
מה שהיה בינינו היה שקר מוחלט, אני מזכירה לעצמי.

אני שומעת צפירת מכונית ומסתובבת להביט אל הכביש, ״תיכנסי אל האוטו נילי.״, נועם אומר ואני מרגישה את העצבים שלי רותחים, הוא לא מבין את המשמעות של נגמר?
״תעזוב אותי!״, אני צועקת ומגבירה את קצב ההליכה שלי והוא מגביר את קצב הנסיעה גם כן.
״אני מתחנן נילי תני לי להסביר.״, הוא צועק מהאוטו והדמעות מטשטשות את הראייה שלי,
״אני מצטער אני כל כך מצטער אלוהים נילי.״, נועם צורח ואני בורחת אל סמטה בקרבת מקום, במשך כל הריצה אני בוכה כמו מטורפת- מי חשב שהילד הזה ישבור לי ככה את הלב. 

אני מתיישבת על ספסל בפארק בקרבת הבית שלי, אני מניחה את הראש על הברכיים שלי והדמעות זולגות מעצמן, המוזיקה העצובה באוזניי רק מוסיפה לרחמים העצמיים שלי.

מתוך החושך אני שומעת צעדים ומרגישה את הלב שלי מתכווץ, רק שזה לא הוא.

נועם מתקרב אל הספסל ואין לי את הכוח להילחם בו, את הכוח להילחם באיש שמסב לי כל כך הרבה אושר וכאב בו זמנית.

איך יכולתי להיות האדם הכי מאושר היום ותוך שעות האדם האומלל בעולם?

״אני באמת ניסיתי להיות בלעדייך, ניסיתי להתעלות על הרגשות שלי, על החולשה שאת מייצרת בי כלפייך, אני לא מסוגל נילי, אני צריך אותך כאן איתי, אני צריך אותך, אותך.״, נועם תופס בלחי שלי ומצמיד נשיקה עדינה על השפתיים שלי, הדמעות שלו ושלי מתמזגות ואני לא מוצאת את הכוח להתרחק ממנו.

״למה נועם?״, אני שואלת בלחש ומתרחקת ממנו.

״נילי אני התאהבתי בך, זה לא היה משחק, זה לא היה משחק עבורי כבר מאותו לילה שנישקת אותי, זה היה אמור להיות סתם הצקות ובלילה שנישקת אותי את הראשונה שפתחה אותי למגע, הראשונה שנגעה בי, דווקא את ושנאתי אותך על זה, שנאתי אותך שאת רעם, שנאתי אותך שאת את, שנאתי אותך שאת היחידה שגרמה לי להרגיש נילי, החזרת אותי לחיים, גרמת לי לחייך לעולם, אני לא אני בלעדייך נילי, את לא יכולה לעזוב אותי.
כל חיי הייתי מסטול מעצב, הרגשתי אדיש לחיים, עד שנכנסת לחיי. אני אוהב אותך נילי, אוהב אותך כמו משוגע, אני אעזוב את הסמים נילי, את הפשעים, את כל העולם הזה אשאיר מאחוריי, בואי נקח את עצמנו ונסע לכל מקום שאת רוצה אהובה שלי, רק אל תלכי, אל תשאירי אותי לבד.״, אני שומעת את הקול של נועם נשבר ואני פורצת בבכי.

מבינה כי לא אוכל לשאת בכאב הפגיעה ממנו פעם נוספת.

״אין לזה עתיד נועם, לעולם לא אוכל לסלוח לך, לא משנה כמה תסביר את עצמך תמיד ארגיש שהפעם הראשונה שלנו הייתה מזויפת. שברת אותי, הרסת אותי, בדיוק כמו שרצית.
ברכותיי נועם, נקמת את נקמתך.״, אני צועקת ומנגבת את הדמעות, קמה מהספסל ולא מביטה לאחור.

״אל תלכי נילי, תני לנו סיכוי.״, הוא צורח ואני מסתובבת להביט וצוחקת צחוק עצוב, ״מה יכול לצאת משני דפוקים כמונו?״, אני מביטה בעיניים שלו, נזכרת בכל הפעמים שהם העניקו לי נחת והסבו לי אושר ומבטיחה לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאביט בהם.

זה נגמר, והפעם זה סופי.

כי מה יכול לצאת משני דפוקים כמונו?

אני מתקדמת מספר צעדים קדימה ועוצרת, מסתובבת להביט בו בפעם האחרונה.

נועם עומד מדמם ופצוע,

״אם נשארה לך טיפת כבוד אליי, אל תתקרב אליי יותר לעולם.
לא משנה מה יקרה.״, אני אומרת והולכת משם.

עוזבת את הגבר שאותו אני אוהבת נואשות, מדמם ופצוע.

אם הוא רק היה יודע כמה הלב שלי מדמם ופצוע, ולמה?

רק בגללו.