כוכבים ומה שביניהם

פרק חמש עשרה- אהבה טראגית

״את רוצה לשתות משהו?״, נועם חוזר אל החדר עם בקבוק של ג'ק דניאלס ושתי כוסות.

אני נושכת את שפתי התחתונה ומהנהנת, נועם מגכח בעודו מוזג לי.

הוא שולח את ידו בכדי להביא לי את הכוס, אני אוחזת בכוס והאצבעות שלנו מברישות, המגע החם שלו גורם ליד שלי לרעוד והכוס נופלת מידי לרצפה ונשברת לרסיסי זכוכיות.

״פאק סליחה.״, אני ממלמלת ומחפשת משהו שאפשר להרים איתו את הזכוכיות.

נועם מתכופף ביחד איתי, ״תזהרי.״, הוא לוחש ואני נושכת את שפתי התחתונה, נועם מרים זכוכיות ואני מרימה אחת קטנה שנמצאת ליד הרגל שלי, אני מרגישה כאב חד שמפלח את האצבע שלי וגונחת בכאב.

״תני לי לראות.״, הוא זורק את כל הזכוכיות ונוגע באצבע שלי, צמרמורת עוברת במורד גופי ואני נעה באי נעימות.

אני לא יודעת למה המגע שלו משפיע עליי כל כך, אבל מעולם לא הרגשתי ככה.

נועם מנקה את הדימום מהאצבע שלי בעזרת מגבון מחבילת המגבונים שנמצאת על השידה שליד מיטתו, הוא מחזיק את המגבון על הפצע עד שהפצע מפסיק לדמם.

אנחנו עומדים בחדר החשוך, וחוץ מהנשימות הכבדות שלי רק השקט שורר סביבנו.

״תודה.״, אני לוחשת בקול שבור והוא מחייך חיוך קטן.

״סליחה.״, הוא לוחש ואני מרימה את מבטי אליו.

אנחנו עומדים צמודים והדופק שלי פועם בחוזקה, הריח של נועם משכר אותי ואני רק מייחלת שינשק אותי.

אבל הגיע הזמן לדבר.

״מי אתה נועם דאוס?״, אני מסתובבת מעט ליד החלון ואז מתיישבת על המיטה שלו ונועם מתיישב לידי.

נועם מביט בי במבט רציני, יש בינינו מרחק אבל אני יכולה לשמוע את הנשימות שלו הופכות להיות כבדות, אני יודעת שהוא לא רוצה לשתף אותי בכדי להגן עליי אבל אם הוא רוצה לנסות.. זה רק אם יש בינינו אמון ותקשורת.

אני לא יכולה להמשיך עם כל הסודות, כל הלופים הלא נגמרים.

״אני.. ערפד.״, הוא מכריז ואני נושכת את שפתי התחתונה, מה?

אני פוערת את עיניי בהלם, מביטה בו, הוא מה?

נועם מחייך ואני נותנת לו מכה בכתף, הוא מתחיל לצחוק ואני לא מתאפקת ומצטרפת אליו, ״אני נשבע שהאמנת לרגע.״, הוא אומר מבעד לצחוק שלו ואני מהנהנת בעודי צוחקת.

״עכשיו באמת.״, אני מנסה להירגע והפנים שלו מרצינות.

״אני סוחר סמים.״, הוא אומר ואני נושמת עמוק, את זה כבר ניחשתי.

אני מעדיפה אותו בתור ערפד.

אני מביטה בו במבט קבוע ומנענעת בראשי, איך הוא הגיע לכל החרא הזה?