רגעים שבאים מהלב

הַשִׁגְרַה שֶׁל כֻּלָנוּ

השגרה של כולנו נפסקה ב-8 למרץ, באותו היום שהודיעו על נגיף הקורונה הארור הזה, שהגיע לָאָרֶץ. מאז, החודשים האחרונים היו מלאים בחוסר וודאות. כולם היו מבולבלים ואבודים. כולם מצאו את עצמם עוצרים את השגרה ומסתגרים בבתים.
וככה גם אני.
היה לי קשה עם כל זה בהתחלה, אני מודה. הרי לא פשוט לקחת הפסקה מהשגרה, שאליה התרגלתי כל כך מהר – ולהעביר חודשיים בבית בחוסר מעש, כמעט בלי לעשות דבר. בתור אחת שלא מוכנה לשינויים, לא אוהבת שינויים, אני זוכרת שבהתחלה בכיתי המון, התמרמרתי המון ובעיקר... הרגשתי מתוסכלת. אבל ככל שהזמן עבר, נקודת המבט שלי על הסיטואציה הזאת קצת השתנתה והתחלתי להסתכל על דברים בצורה אחרת לגמרי.
למשל, אם לא היה לי מה לעשות, הייתי יכולה לבחור מה לעשות, מבין כל התחביבים שלי... כי עם כל כך הרבה תחביבים, בתכלס, לא היה חסר מה לעשות.
אם הייתי שומעת בחדשות על מספר החולים שעולה ועולה – ומתחילה להיכנס ללחץ, לאט לאט למדתי לקבל את המצב הזה ולהזכיר לעצמי שכל עוד שומרים על ההנחיות, הכל יהיה בסדר.
וזה עזר, הלחץ קצת ירד; למדתי לנצל את הזמן כמו שצריך, למדתי להעריך את המשפחה שלי ואת כל מה שיש לי... כי שום דבר לא מובן מאליו. והרגשתי הקלה.
כעבור כמה ימים, חזרנו לשגרה.
אף אחד לא הכין אותי למה שעמד לקרות, אבל לי, באותו הרגע, לא היה אכפת. הדבר היחיד שהיה משנה זה שחזרנו לשגרה. ואוי, כמה ששמחתי.
אבל השמחה הייתה קצרה.
פתאום נפל לי האסימון וקלטתי – באמת קלטתי – עד כמה המציאות החדשה הזאת הזויה. הרחובות ריקים, האוטובוסים כמעט שוממים, כולם עם מסכות וכפפות ושומרים מרחק של שני מטר – ואפילו יותר.
זאת הייתה שגרה, כן, אבל לא השגרה שרציתי. ממש לא.
התגעגעתי לחבק אנשים, לחזור להיפגש עם החברות שלי ולנסוע מחוץ לעיר... וכל זה לא היה אפשרי. ועד עכשיו זה לא אפשרי. אף אחד לא יודע כמה זמן ייקח עד שימצאו תרופה לנגיף, עד שהוא ייעלם.
עד שנחזור לשגרה הרגילה שלנו.
עכשיו, בסך הכל חודשיים אחרי – דיברו מסביבי על חולים מאומתים, על אנשים שנדבקים, על בידוד, על סגר שני... וזה קרה. והסגר השני היה יותר גרוע מהסגר הראשון; אם הסגר הראשון היה בסך הכל טיזר למה שעומד לקרות, הסגר השני היה פשוט... סיוט. אין מילה אחרת לתאר את זה. כל כך הרבה זמן נשארנו בבתים, מנותקים מהחיים שהכרנו, מהשגרה שלנו. עד שסוף סוף חזרנו, בפעם השנייה. וגם זה בקושי.
וזה משגע אותי, פשוט משגע אותי שיש אנשים שלא שומרים על הכללים ועושים מה שבא להם ומה שבראש שלהם, כאילו שאין קורונה בחוץ – ובגללם, רק בגללם המצב ממשיך להידרדר. במקום שזה ייעלם, זה רק מתפשט יותר ויותר. הנגיף הזה מתפשט, מספר החולים עולה ולצערנו, לא כולם שורדים. השנה הזאת לקחה כל כך הרבה אנשים... וזה עצוב.
אז מה שאני מאחלת לעצמי – ובעיקר, לכולם, זה שכולם ישמרו על הכללים כדי שמספר החולים יירד ולא יעלה, שבעזרת ה׳ המצב ישתפר והכל יהיה בסדר, שימצאו תרופה והנגיף הזה ייעלם, יתפוגג... וכולנו סוף סוף נוכל לחזור לשגרה שלנו, לחיים שלנו, בדיוק כמו שהיה קודם.