רגעים שבאים מהלב

לִפְעָמִים אֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת לְדַבֵּר

לפעמים אני לא אוהבת לדבר.
לאו דווקא בגלל מה שאנשים עלולים לחשוב עליי
אם אגיד ככה וככה,
אלא בגלל שאין לי מה להגיד
או בגלל שלעתים אני מרגישה
שאין לי מספיק ניסיון חיים בשביל להגיד,
"אהה נכון!" או "לא, זה בכלל לא ככה!"
על סיטואציות מסויימות בחיים.

לפעמים אני לא אוהבת לדבר.
כי לא בא לי לדבר על טרגדיות, או על פוליטיקה,
או על כמה שהמצב במדינה הפך להיות מזעזע
ולעתים אף מפחיד.

אני לא יודעת אם מאז ומתמיד אני ככה,
או שכל זה בעצם תוצאה של הביטחון העצמי שאבד לפני שנים,
אבל תמיד זכרתי את עצמי שקטה,
נחבאת אל הכלים,
נהנית בעיקר להקשיב לאנשים ופחות לדבר איתם.
פעם שאלו אותי "למה את ביישנית כל כך?"
ולא ידעתי מה לענות.
הייתי רוצה לא להיות ביישנית, אתם יודעים?
הייתי רוצה לזרום עם הזרם ולא ללכת לכיוון הנגדי,
להביע את דעתי לעתים ולא לפחד מהתגובה של הסביבה
ופשוט לפתח שיחות, אפילו שיחות חולין הכי פשוטות שיש.
העיקר לא לשתוק כל כך הרבה.

לפעמים אני לא אוהבת לדבר.
אבל אולי יום אחד זה ישתנה
ואולי יום אחד אמצא את האנשים שאוכל להתבטא מולם
בחופשיות מוחלטת, ללא פחד.
----
24/11/21