"Always in my heart "

המשכו של הכעס/המקרה הנורא.

אני זוכר את זה.
התעוררתי יום אחרי אני חשבתי שאני הייתי בסיוט אבל לא.
ההורים שלי מתגרשים. אמא שלי בבית חולים. ואני והארי לא ביחד.
רק הודעה שתי בטלפון שנשארה מסיימון.
״כל הכבוד ככה אני רוצה שתיהיה. תמשיך ככה.״
ההודעה השניה הייתה בקבוצה של וואן דיירקשן.
״מקווה שנחתם ונרגעתם מהטור. היום מתחילים להקליט את האלבום השלישי. בהצלחה!״
כל השנה שהקלטנו את האלבום הארי התעלם ממני.
כל הראיונות. כל הדיבורים כמה שניסיתי להגיד חו שאני מצטער שזה יצא ככה. הוא לא שמע לי בכלל. הוא אפילו הפסיק לרשום לי מזל טוב בטוויטר. כאב לי.
ועכשיו גם אני יוצא שנה עם מישהי שאני אפילו לא מכיר.
מישהי בשם אלינור. אלינור קאלדר. אני בכלל לא אוהב אותה.
היא סבבה והכל אבל היא כל הזמן נצמדת אליי ונדבקת אליי אני בכלל לא אוהב את זה. במיוחד שזה לא הארי התחלנו את הטור של "midnight memories" וכן הארי המשיך להתעלם ממני. והייתי צריך לנשק את אלינור בשדה תעופה.
זה היה נורא. אני לא יודע עם הפאפארצי קלטו את זה אבל נישקתי אותה באי רצון. סליחה אני פשוט לא אוהב אותה.
אני אוהב את הארי.
גמרנו את הטור והכל וכמו תמיד. ההופעות היו מדהימות.
אני באמת אוהב את המעריצים שלי כל כך ושל כולנו.
הם מדהימים. הם כל העולם שלי.
חזרתי לבית חולים של אמא שלי. היא הייתה במצב רע. מאד.
הרופא אמר שיש לה שנה לחיות. אני לא הפסקתי לבכות.
כוחם באו אליי וניצחנו אותי. זה טיפה עצבן אותי כי זה לא כיאלו היא מתה. אבל זה גם עזר לי להרגיש טוב.
נייל ליאם זאין והארי באו. הייתי בהלם שהארי בא. אבל הוא תא עשה כלום רק חיבק אותי ואמר לי שהכל יהיה בסדר.
הרגשתי שהוא עושה את זה כיאלו הוא חייב.
אבל אם כמה שנפגעתי ממנו ידעתי שנוא פגוע יותר.
אני גם ראיתי שהוא לא היה במצב הכי טוב שלו.
הוא התחיל לצאת למסיבות כל היום לשתות ולעשן קצת.
והוא אף פעם לא עישן...
כאב לי עליו יותר משכאב עליי, אבל עצרתי את כל הכאב הזה כי ידעתי שכרגע אמא שלי חשובה מהכל.
אני עצרתי הכל את כל הכאב ואמרתי גם לסימון שאני צריך קצת זמן כדי לטפל באמא שלי.
הוא הביא לי חודש. אפילו לא חודשיים. אפילו באמא שלי הוא לא מתחשב. אם כל הדברים שהוא עשה לי אני עוד שונא אותו.