אני הולכת. צעד וצעד. צעד וצעד. בקושי מתקדמת מטר, מנסה ומנסה להתקדם, והמבט שלי, הוא מבט של כלום. אני לא היחידה. כל תלמיד, מורה ועובד של בית הספר לכולם היו מבטים של כלום. ריק.
אף אחד לא מדבר, אף אחד לא חושב, הכל פשוט נעצר, נפסק, שקט, דממה.
פתאום קול קטן ורועד של תלמידה נשמע במסדרון: "נמאס לי..." ואחרי נשמעו עוד ועוד אנשים שאישרו את מילותיה עד שכל השקט התחלף בזעקות כאב שמהר מאוד נעלמו לתוך אגם של דמעות שקטות שזלגו טיפה טיפה מכל עיני האנשים.
אצלי עדיין היה מבט של כלום. יכולתי למנוע את זה, אם לא הייתי יושבת על הכיסא ולא זזה. הגעתי למדרגות, אני יורדת מדרגה מדרגה, כשהדמעות התחילו לצאת מהעיניים הממוקדות בכלום שבאוויר, בכלום שבעולם, בכלום. כשיש מבט של כלום אתה לא רואה דבר, לא מרגיש דבר, הכל ריק, הזמן לא זז, הלב לא פועם, הנשמה שבפנים לא מגיבה לשום דבר כי יש רק כלום, מבט של כלום.
עשר מיליון, זה הסכום שהציעו לאותם הניסויים באותו היום. הם לקחו את הכסף ולאחר מכן הפה הגדול של האישה נפתח כשממנו יצאו ששת התלמידים מלאים ברוק עם כמה שברים בגופם בגלל העומס והלחץ הרב שהיה בפייה. לאותם התלמידים החטופים היה מבט של כלום. שום דבר. כאילו חזרו משער הגיהנום. הרגל הימנית של הגבר מבין שני הניסויים הפכה למעין מקל ארוך ועבה החד בקצהו. "איפה עוד התשע מאות תשעים מיליון? איפה הם?" שאל הגבר כשהאישה סגרה את פייה והיה אפשר לראות שסבלה מלא מעט כאבים.
"אין" נשמע קולו של המנהל "לא יכולנו לאגור כל כך הרבה בזמן כל כך קצר... בבקשה תנו לנו עוד קצת זמן וניתן לכם הכל ואיפלו יותר!"
ראיתי את זה. בעיניים שלי. איך הדם נשפרץ על האדמה, האנשים, הניסויים, הכל היה אדום. החולצות הצבעוניות של התלמידים החטופים היו אדומות כאילו ירד גשם בצבע אדום, הנעליים, המכנסיים, השיערות, השרשרת עם תליון הכוכב הכל היה פשוט אדום, רק אדום, רק דם. ואותם החטופים נותרו עם מבט של כלום, רק שאצלם הוא ישאר לנצח.
הגעתי הביתה, כנראה שעברו אצל כל ההורים והודיעו להם בערך מה שקרה, כנראה בלי להגדיר את אותם שני האנשים כניסויים. העולם מעלים כל דבר לגביהם, אבל לפי מה שהבנתי באותו יום זה שאני מהאחרונים שמגלים את הסוד הזה שניסו להסתיר. במקום לשמור סוד שכולם כבר יודעים עליו כדאי כבר להלחם נגדו, איך אפשר להלחם במשהו כסוד, הרי זו אמורה להיות מלחמה של כולם, מלחמה על חופש, על חיים.
ההורים שלי חיבקו אותי חזק חזק, בלי מילים, כי לא צריך מילים. מילים קיימות בשביל להקל על בני האדם להביע את דעותיהם ורגשותיהם, אבל במקרה כזה הכל מובן, הטיפות הנופלות זו אחר זו מהעיניים מספרות כבר הכל.
הלכתי למחסן, הפעם לבד. לא רציתי שמישהו יראה אותי, רציתי להיות לבד. אני מסתכלת על העננים שממשיכים לנוע, הציפורים המאוחדות שעפות להן לכיוון דרום. היום יום שימשי ויפה, אבל עמוק בפנים בתוכי היום יום אפור מלא בגשמים כואבים שמטריה לא יכולה לשאת.
זה בטוח יקרה שוב, הניסויים לא יפסיקו פה, הם ילכו וימשיכו להביא לעצמם עוד כסף, אבל למה? הם בסוף יהרגו את כולם? את כל בני האדם?
אחרי שעה של חוסר שקט פנימי שהמבט של הכלום נהיה מבט של המון דברים שאני אפילו לא יכולה להגדיר אותם, אה נכון... אלה הרגשות שלי. אותן רגשות שהתחבאו בחודש האחרון יצאו עכשיו. והנה אני עומדת ליד המחסן הנטוש בוכה וצועקת "נמאס לי" כי באמת נמאס לי, אבל הסיפור הזה הוא רק התחיל, ואני רק בהתחלה של הדרך.
לפני שלושה חודשים, בחודש נובמבר היה יום יפה, יום בו כולם היו שמחים ומאושרים. בין כולם היתה תלמידה אחת עם חיוך כל כך גדול שעוד רגע היה יוצא לה מהפנים, הוא היה מסנוור כל כך ונוצץ כל כך, ממש כמו אותה תלמידה. היא היתה האור של השכבה, היא אמרה לכולם שלום ושאלה כל אחד ואחד איך עובר לו היום. לא היה מישהו שלא ידע מי היא, כולם אהבו אותה. באותו יום היא באה רק עם הילקוט לבית הספר וחזרה עם כל כך הרבה מתנות מחבריה, מכלל התלמידים, המורים ואפילו המנקים שכל כך אהבו אותה כי היא תמיד רצתה לעזור, היו לה כל כך הרבה מתנות שההורים הנחמדים שלה הגיעו בשביל לעזור לה עם הכל. תמיד היה לה מבט של אושר.
כל פעם שהיא פגשה אותי, היא היתה מתקרבת אלי ומרימה לי את הראש הנופל שלי ואחר כך מחבקת אותי וממשיכה ללכת בשמחה לבן אדם אחר בשביל להאיר לו גם את היום. היא כל כך אהבה את המתנה שאני נתתי לה וחיבקה אותי חזק חזק, אני הבאתי לה שרשרת עם תליון בצורת כוכב.
YOU ARE READING
Touch the Death
Science Fictionחשבתם פעם מה היה קורה אם הייתם חיים בתמימות ויום אחד מגלים את האמת שהעולם הוא לא כמו שחשבתם שהוא?.... זהו סיפור המדבר על ילדה בשם אני יוקלי בת ה-17 שלומדת בבית ספר רגיל בעולם רגיל, לפחות ככה היא חשבה שזה. עד שמגיע יום שמשנה את חייה מקצה לקצה. אני מג...
